המעבר בין היום ללילה אינו רק תופעת טבע אלא פעולה מכוונת של ה' שנועדה לשמור על איזון בעולם ולשרת את צורכי הבריאה כולה. ה' מביא את החושך לאחר שקיעת השמש וקובע את גבולות הלילה [רש"י, מצודת דוד, אבן עזרא]. המילה תִרְמֹשׂ מבטאת תנועה, הליכה ושוטטות ממקום למקום [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והמילה חַיְתוֹ משמעותה חיות היער, כאשר האות וי"ו מופיעה בה כתוספת דקדוקית [אבן עזרא, רד"ק].
הפרשנים מסכימים כי לחושך יש תכלית ברורה בחיי הטבע. ה' יצר זמן מוגדר עבור חיות הטרף, שהן לרוב יצורים ליליים, כדי שיוכלו לחפש את מזונן [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. חיות היער חוששות מבני האדם, וביום הן נמנעות מלצאת מגבולותיהן כדי שלא להזיק להם. לכן, החושך מעניק להן מחסה ומאפשר להן לשוטט בביטחון מלא, ללא אימת האדם שאינו מצוי בחוץ בשעות אלו [רד"ק, אלשיך, מצודת דוד, מאירי]. חלוקת זמנים זו פועלת גם לטובת האדם והבהמות המבויתות, שכן היא מאפשרת להם לישון ולנוח מעמל היום בבטחה, בזמן שחיות הטרף פעילות [רד"ק].
לצד הפירוש הפשטני, קיימת גישה מדרשית הרואה בפסוק משל למציאות הקיום האנושי. לפי גישה זו, הלילה והחושך מסמלים את העולם הזה, ואילו חיות היער הרומשות בתוכו משולות לאנשים הרשעים הפועלים בעולם [תורה תמימה].