הקשר בין הבורא לבני האדם נשגב לעיתים מהבנה, אך הביטוי העמוק ביותר של אהבה אלוהית מעוצב על פי התבנית האנושית העוצמתית מכל: אהבת הורה לילדו. חמלה טבעית וטהורה זו משמשת כבסיס להבנת הדרך שבה ה' מתייחס לאלו שעומדים לפניו ביראה.
המילה כְּרַחֵם מצביעה על הרמה הגבוהה ביותר של חמלה, שכן אין בעולם רחמים גדולים ועוצמתיים יותר מרחמיו של אב על בנו [רד"ק]. השוואה זו באה להמחיש את מידותיו של ה' כאל רחום וחנון [אבן עזרא]. עוצמת הרחמים ההורית נובעת משתי סיבות מרכזיות, אשר מקבילות לחלוטין ליחסיו של ה' עם בני האדם [מלבי"ם]: ראשית, קיימת קרבה טבעית ומהותית; כשם שאב קשור לילדו בעבותות של טבע, כך הנפש האנושית היא חלק אלוה ממעל, מה שיוצר קשר בלתי ניתן לניתוק. שנית, אב מכיר היטב את טבעו השובב של ילדו, ולכן הוא נוטה לדון אותו לכף זכות. בדומה לכך, ה' יודע כי הגוף החומרי מעכב את האדם ומונע ממנו ללכת בדרכי ישרים, ולכן הוא שופט את האדם מתוך הבנה עמוקה וסלחנות. רחמים אלוהיים אלו מופנים באופן ממוקד עַל יְרֵאָיו, בדומה לאופן שבו ה' בוחר להעניק את חסדו באופן מיוחד לאלו שיראים מפניו [אבן עזרא].
ברובד עמוק יותר, רחמי האָב אינם מסתכמים רק בקשר רגשי, אלא משקפים מערכת מורכבת של שכר ועונש. כשם שאב אנושי מוותר על טובתו האישית ומניח את רכושו כדי להבטיח את עתיד ילדיו, כך ה' שומר את עיקר השכר הרוחני של הצדיקים לעולם הבא, תוך שהוא מאפשר לצאצאיהם ליהנות מפירות מעשיהם כבר בעולם הזה [אלשיך].
יתרה מכך, המילה אָב יכולה להתפרש כרמז מובהק לאברהם אבינו. על פי המסורת, כאשר ה' שאל את אברהם כיצד ירצה שצאצאיו יתנקו מעוונותיהם, אברהם בחר בייסורי גלות ושיעבוד בעולם הזה על פני עונשי הגיהנום בעולם הבא. ה' פועל בדיוק באותה מידת רחמים של ה"אב" אברהם: הוא בוחר לייסר את בניו בייסורים זמניים בעולם הזה כדי למנוע מהם עונש נצחי וכליון רוחני. התנהלות זו משקפת את ההקרבה ההורית הגדולה מכל, שכן אהבתו של אב לבנו גדולה אף מאהבתו לגופו שלו, עד כדי כך שאב יעדיף לספוג ייסורים קשים בעצמו ובלבד שבנו לא ייפגע [אלשיך].