לעומת עראיות חיי האדם וגופו הכלה, מתייצב חסדו של ה׳ שהוא נצחי ואינו פוסק. בעוד שהאדם חולף מן העולם, נשמתו נשארת קיימת לנצח וזוכה לחסד אלוהי תמידי.
הפרשנים מסכימים כי המילים מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם מתארות את הרצף שבין העולם הזה לעולם הבא. החסד והשכר שהאדם היה ראוי לקבל בעולם הזה, מלווים את נשמתו ועוברים יחד איתה אל עולם הנשמות הנצחי, שם היא חיה בנעימות בלי הפסק [רד"ק, אלשיך, מלבי"ם, מצודת דוד]. חסד זה אינו מוגבל, והוא חל על יראי ה׳ מכל אומה ולשון [מצודת דוד].
הפסוק מדגיש כי החסד ניתן עַל יְרֵאָיו. כמה פרשנים עומדים על ההבחנה בין "יראי ה׳" לבין "אוהבי ה׳". בעוד שאוהבי ה׳ נמצאים במדרגה רוחנית עליונה שבה מצוותיו תמיד בליבם, היראים שומרים את הברית מתוך יראה. מכיוון שמדרגת היראה פחותה ממדרגת האהבה, הטובה הנצחית שה׳ מעניק להם אינה רק שכר על פי שורת הדין, אלא יתרון טובה של חֶסֶד [רד"ק, אבן עזרא]. אל מדרגה זו של יראה וחסידות ניתן להגיע באמצעות מידת הענווה, המביאה את האדם לידי יראת חטא [תורה תמימה].
לצד השכר הרוחני בעולם הבא, הפסוק מבטיח שכר גם בעולם הזה: וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים. בזמן שנשמת האדם נהנית מן החסד בעולם העליון, צדקת ה׳ נשמרת בעולם הזה עבור צאצאיו [מלבי"ם, מצודת דוד]. יש המפרשים כי בעוד שהחסד הוא פרי המעשים שהאדם צבר, הצדקה המוענקת לצאצאיו היא מתנת חינם אלוהית [אלשיך]. ההבטחה לבְנֵי בָנִים אינה מוגבלת לדור השלישי בלבד, אלא מתפרסת על פני דורות רבים [רד"ק]. עם זאת, זכות זו עומדת לזרעו של האדם בתנאי שגם הם ישמרו את הברית וילכו בדרך הישר [מאירי].