הקריאה הפנימית של האדם לנפשו לברך את בוראה מבטאת התעוררות עמוקה, שבה עוברת הנפש מיראת הרוממות להכרה אישית ואינטימית בחסד האלוהי. זהו ביטוי של תודעה רוחנית ערה, הנדרשת לזכור תמיד את הטוב שהוענק לה ולא לשקוע בשגרה של שכחה.
הפרשנים עומדים על כך שהקריאה בָּרְכִי נַפְשִׁי חוזרת על עצמה פעמיים ברציפות, ומציעים לכך מספר הסברים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שישנה חלוקה רעיונית: הברכה הראשונה מכוונת לגדולתו, כבודו וקדושתו הכללית של ה', ואילו הברכה השנייה מתמקדת בחסדים הפרטיים והטובות שעשה ה' עם האדם עצמו [רד"ק, אבן עזרא]. גישה אחרת רואה בחזרה זו ביטוי לרצף של זמן, המורה על חובה לברך את ה' שוב ושוב, רגע אחר רגע [אבן עזרא]. לחלופין, החזרה נועדה למקד את תשומת הלב מחדש בנפש פנימה, לאחר שקודם לכן הייתה התייחסות לגוף החומרי [מאירי]. מנקודת מבט רוחנית ועמוקה יותר, הברכה השנייה מופנית אל הנפש עצמה על תהליך התיקון שלה. הנפש מודה לה' על כך שלמרות חטאיה בגלגולים קודמים, ה' גמל לה טובה תחת רעה ונתן לה הזדמנות להיטהר [אלשיך].
הציווי וְאַל תִּשְׁכְּחִי מהווה קריאה להרבות בהילולים ולא להעלים עין מהשפע האלוהי [מאירי]. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה גְּמוּלָיו היא החסדים, הטובות וגמול הטובה שה' העניק לאדם. עם זאת, יש המדגישים כי לשון גמול יכולה לבטא הן תשלום על מעשה והן את עצם התחלתה של הטובה מאת ה' [מאירי].
חסד זה נובע מאהבתו העמוקה של ה' לנפש, שבזכותה הוא מקבל את האדם בתשובה וסולח לעוונותיו [מלבי"ם]. בהקשר זה, המושג של שכחה מתקשר אצל חלק מהפרשנים לסוגיות של טהרה ותשובה, תוך שימוש במדרשי חז"ל על אופן יצירת האדם. הפרשנים מסבירים כי התשובה האמיתית יונקת מן הבינה שבלב. כשם שמבנה הגוף האנושי תוכנן כך שמקור היניקה של התינוק יהיה קרוב ללב ורחוק ממקומות של טומאה וערווה הגורמים לשכחה, כך נדרשת הנפש להתרחק מן התאוות החומריות ומחטאים של ראייה אסורה ומינות. רק באמצעות שמירה על טהרה זו, הנפש ניצלת מן השכחה הרוחנית ויכולה לזכור באמת את כל חסדיו של ה' [מלבי"ם, חומת אנך].