חסדי ה' כלפי האדם מתבטאים בכך שגם כאשר הוא כועס ומעניש, זעמו מוגבל בזמן ונועד בסופו של דבר להביא לתיקון ולרחמים. הפרשנים מסכימים כי גם כאשר עם ישראל נתון בצרה או בגלות, מצב זה אינו קבוע, וישנה תקווה תמידית שה' ישוב וירחם.
הפסוק משתמש בשני פעלים כדי לתאר את כעסו של ה': יריב, המבטא ענישה אקטיבית ומאבק גלוי בחוטאים, ו-יטור, שמשמעותו שמירת האיבה, הכעס וזכירת החטאים בלב לאורך זמן [מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שה' מעניש על פשעים, הוא אינו ממשיך בכך לעד [מאירי, מצודת דוד], במיוחד כאשר מדובר בחוטאים ששבים בתשובה, להבדיל מאויביו שכלפיהם הוא עשוי להמשיך לנטור [אבן עזרא].
רובד עמוק יותר בפרשנות מציג את הענישה בעולם הזה כחסד אלוהי, מתוך הבחנה בין המילים לנצח ו-לעולם. הגישה כאן היא שהמילה לעולם מתייחסת לעולם החומרי והזמני שבו אנו חיים, בעוד שהמילה לנצח מתייחסת לעולם הבא ולנצחיות הנפש [מלבי"ם]. לפי תפיסה זו, ה' אינו מוותר על הדין ואינו מעלים עין מהחטאים, אלא בוחר להעניש ולייסר את האדם בעולם הזה, כדי למרק את עוונותיו ולמנוע ממנו את הבושה והייסורים הקשים הרבה יותר של גיהנום בעולם הבא. כלומר, ה' ממהר לריב ולהעניש כאן, כדי שלא יצטרך לשמור ולנטור את החטאים, וכך הוא מבטיח ש-לֹא לָנֶצַח יָרִיב עם נשמת האדם בעולם העליון [אלשיך, מלבי"ם].