לאחר ההודיה הפרטית על ריפוי מחלות והצלה אישית, המבט מתרחב אל עבר הנהגתו הכללית של ה' עם כלל ברואיו. הנהגה זו מורכבת משני יסודות משלימים של חסד ודין, המופעלים בהתאם לטיב המעשים ולסוג החטא.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שישנה הבחנה ברורה בין אופן שפיטתו של ה' בעניינים שבין אדם למקום, לבין עניינים שבין אדם לחברו. תחילת הפסוק, עֹשֵׂה צְדָקוֹת, מתייחסת ליחסיו של האדם מול בוראו. מצד שורת הדין, חטאים כלפי ה' היו אמורים לגרור עונש חמור, אך ה' מתנהג עם האדם במידת החסד והצדקה העליונה, ואינו ממצה עמו את הדין [מלבי"ם]. גם כאשר אדם סובל מייסורים ומכאובים כתוצאה מחטאיו, ה' עושה זאת מתוך צדק ואמונה כדי להוכיח ולתקן אותו [אבן עזרא, רד"ק].
לעומת זאת, חציו השני של הפסוק, וּמִשְׁפָּטִים לְכָל עֲשׁוּקִים, עוסק במישור שבין אדם לחברו. המילה עֲשׁוּקִים מתארת אנשים שנפלו קורבן לגזל ולניצול [מצודת ציון]. במקרים אלו, ה' נוהג במידת הדין והמשפט הגמור; הוא מציל את העשוק מיד עושקו, ומשלם רע לעושק על מעשיו [רד"ק, המאירי]. בתחום זה אין ויתורים, ותשובתו של החוטא אינה מועילה עד שישיב את הגזלה לידי העשוק [מלבי"ם]. משפט צדק זה אינו מוגבל לעם מסוים, והמילה לְכָל באה להדגיש שה' מתערב למען כל עשוק, מאיזה עם שיהיה [רד"ק]. בסופו של דבר, ישנה הבטחה היסטורית שה' ישפוט ויושיע את העשוקים מידי רודפיהם [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
לצד חלוקה זו, ישנה גישה פרשנית שונה המאחדת את שני חלקי הפסוק כדי להסביר את תופעת הסבל בעולם, ובפרט את סבלם של ישראל בגלות. לפי גישה זו, ה' עושה שני הפכים באותו נושא עצמו: הייסורים והצרות שהעשוקים חווים הם אכן מִשְׁפָּטִים על חטאיהם, אך דרכם ה' עושה עמהם צְדָקוֹת. ייסורים אלו מנכים את חובותיהם בעולם הזה ומונעים מהם עונש חמור יותר בחיים שלאחר מכן. נמצא אפוא שה' עושה לעשוקים צדקה ומשפט כאחד [אלשיך].