התגלות ה' בעולם מתבצעת בשני רבדים שונים, המשקפים את הפער שבין ההבנה השכלית והעמוקה של מנהיג לבין החוויה המוחשית של העם. פסוק זה מנגיד בין האופן שבו ה' חושף את הנהגתו בפני משה, לבין הדרך שבה היא נתפסת על ידי בני ישראל.
אף על פי שהמילה יוֹדִיעַ כתובה בלשון עתיד, הפרשנים מסכימים כי משמעותה היא למעשה בלשון עבר או הווה מתמשך, כלומר ה' הודיע או מודיע את דרכיו באופן תדיר [רש"י, רד"ק, אבן עזרא].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים מבחינה בין שני חלקי הפסוק. דְּרָכָיו הם מידותיו של ה' ודרכי הנהגתו את הבריאה. הכוונה היא לי"ג מידות הרחמים שה' גילה למשה בעקבות בקשתו "הודיעני נא את דרכיך" [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. למשה ניתנה ההשגה העמוקה של "דרכים" אלו כמידות הנהגה פנימיות וקבועות. משה הבין כי רחמיו של ה' אינם נובעים מהתפעלות או משינוי רגשי, אלא הם מוחלטים ובלתי משתנים [מלבי"ם].
לעומת זאת, עֲלִילוֹתָיו הם מעשיו ופעולותיו בפועל [רד"ק, מצודת ציון]. לבְנֵי יִשְׂרָאֵל ה' התגלה דרך אותן עלילות – הניסים הגדולים מיציאת מצרים, ההנהגה במדבר ואף השמירה בגלות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. התגלות כפולה זו, של מידות פנימיות ומעשים נוראים, היא זכות ייחודית שניתנה לעם ישראל ולא לאף אומה אחרת [מאירי]. בניגוד למשה שהשיג את המהות הפנימית, העם תפס את הנהגת ה' דרך הפעולות החיצוניות. הם חוו את מידות ה' כ"עלילות" – פעולות שלכאורה נובעות מתכונות נפש ומרגשות אנושיים כמו חמלה או כעס, שכן התורה דיברה בלשון בני אדם כדי לסבר את אוזנם ולהפוך את האלוקות למושגת עבורם [מלבי"ם].
בעוד שיש מי שרואה בחציו השני של הפסוק רק כפל לשון פיוטי על החלק הראשון [מצודת דוד] או תיאור של העברת המידע לעם דרך משה [אבן עזרא], ישנה גישה המעניקה לפסוק משמעות מוסרית ומעשית. לפי תפיסה זו, למשה די היה בעצם הידיעה השכלית של מידות ה', אך עבור בני ישראל נדרשת פעולה ממשית. ה' דורש מהם להפוך את המידות הללו לעֲלִילוֹתָיו – כשם שהוא רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד, כך עליהם לאמץ מידות אלו וליישם אותן בפועל בחיי המעשה שלהם, איש כלפי רעהו [אלשיך].