תארו לעצמכם שחיפשתם משהו חשוב מאוד במשך המון זמן, ופתאום מצאתם אותו! איזו התרגשות זו, נכון? בדיוק כך הרגיש דוד המלך. אחרי חיפושים רבים אחר המקום המדויק שבו ייבנה בית המקדש, הוא סוף סוף מצא אותו. דוד בנה שם מזבח, וכאשר ירדה אש מן השמיים, הוא ידע בוודאות שזהו המקום הנבחר של ה'.
מתוך השמחה הגדולה הזו, נשמעת קריאה נרגשת לכולם להגיע אל המקום המיוחד הזה. כשאנחנו אומרים נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו, אנחנו משתמשים במילה ברבים, כלומר כמה משכנות ולא רק אחד. הסיבה לכך היא שבית המקדש שכאן למטה בארץ מכוון בדיוק מול בית המקדש שלמעלה בשמיים. כשנכנסים לבית המקדש בארץ, זה נחשב כאילו נכנסים באותו רגע ממש גם לבית המקדש שבשמיים!
הקריאה ממשיכה במילים נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו. המילה הדום מתארת שרפרף קטן שעליו אדם מניח את הרגליים כשהוא יושב. זהו תיאור ציורי ומיוחד: אפשר לדמיין שכביכול ה' יושב על כיסא הכבוד העצום שלו בשמיים, ובית המקדש שלנו כאן בארץ הוא כמו השרפרף שעליו נחות רגליו. התיאור הזה מראה לנו עד כמה בית המקדש מחבר בצורה ישירה וחזקה בין השמיים לארץ.