תהלים, פרק קמ״ג, פסוק ו׳

יצא לכם פעם להסתכל על אדמה בקיץ ולראות איך היא יבשה וסדוקה, ממש מחכה לטיפות הראשונות של הגשם שישקו אותה? כך בדיוק מתאר המשורר את ההרגשה שלו כשהוא מתפלל. הוא אומר לה' פֵּרַשְׂתִּי יָדַי, כלומר, אני פותח את כפות הידיים שלי כלפי מעלה בזמן התפילה, ממש כמו אדם עני שמושיט את ידיו ומבקש שיתנו לו מתנה. לאחר מכן הוא מסביר למה הוא כל כך זקוק לה', ואומר נַפְשִׁי כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה. המילה עֲיֵפָה כאן לא מתארת מישהו שרוצה לישון, אלא ארץ יבשה וצמאה מאוד שלא ירד בה גשם. בדיוק כמו שהאדמה משתוקקת למים, כך הנפש של האדם צמאה ומייחלת להיות קרובה אל ה'. בסוף התפילה מופיעה המילה סֶלָה, שמלמדת אותנו על משהו שנמשך לתמיד. היא מגלה לנו שאפילו אחרי שהאדם מסיים את תפילתו, מוריד את ידיו וחוזר לעיסוקיו, הרצון העמוק והצימאון להיות קרוב אל ה' נשארים בתוך הלב שלו לעולם.