השמחה והביטחון בה' כרוכים זה בזה, ומייצגים את הקשר העמוק בין האדם לבוראו. שמחה זו מיועדת ומכוונת כלפי יראי ה' [אבן עזרא], ומבארת את התהליך הרוחני שבו האמונה מובילה לגאולה ולשלמות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשמחה מתעוררת בעקבות הישועה. כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ מציין את השמחה שתציף אותנו כאשר ה' יציל אותנו מן הרעות. שמחה זו נובעת מההכרה הברורה כי הישועה הגיעה מאיתו, והיא פועל יוצא של כך שבְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ, שכן דרכו של ה' להושיע את מי ששם בו את מבטחו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לעומת התפיסה הרואה בשמחה תוצאה של הישועה בפועל, יש המדגישים כי השמחה קיימת עוד בשלב ההמתנה. התוחלת לה' שונה מציפייה לעזרת בשר ודם. אדם המצפה לעזרת חברו עלול להיעצב אם הישועה מתמהמהת, מחשש שמא חברו אינו יכול או אינו רוצה לעזור. לעומת זאת, הביטחון בה' הוא כה חזק, עד שהלב שמח בו גם אם התקווה אינה מתממשת באופן מיידי. הביטחון המוחלט שה' יושיע אותנו נובע מכך ששם קודשו נקרא עלינו [מלבי"ם].
כאשר אדם מגיע לדרגת אמונה כה עמוקה ומוחלטת, השמחה מקיפה את כל הווייתו, עד שאפילו הלב החומרי והגשמי משתתף ומשמח בה' מתוך רוב אמונה [אלשיך].