ההכרה בכוחו העצום של ה' כבורא העולם וכשליט על איתני הטבע, מובילה באופן טבעי ליראה ולפחד מפניו. כאשר בני האדם מתבוננים בבריאה ומבינים את השגחתו, מתעוררת בהם יראת רוממות לצד פחד מעונש.
הפרשנים עומדים על ההבדלים הדקים שבין חלקי הפסוק. בעוד שהמילה יִֽירְא֣וּ מבטאת יראת כבוד כללית מפני עצמותו של ה' הנובעת מההנהגה הטבעית, המילה יָ֝ג֗וּרוּ משמעותה פחד ממשי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ובפרט פחד מפני רע ועונש [מלבי"ם]. במקביל, ישנה הבחנה בין כׇּל־הָאָ֑רֶץ, המכוון לכלל בני האדם [אבן עזרא], לבין תֵבֵֽל, המציין באופן ספציפי את החלק המיושב של העולם [מלבי"ם, אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים כי כׇּל־הָאָ֑רֶץ מכוון דווקא לארץ ישראל [אלשיך].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהיראה נובעת מההכרה בבריאת העולם. מכיוון שה' ברא את הכל בדברו והכין את העולם ליישוב, מן הדין שהבריות יחרדו אל דברו [אבן עזרא, רד"ק]. אמונה זו בחידוש העולם, המובילה ליראת ה', שוברת את טענותיהם של הכופרים הסבורים כי העולם היה קיים מאז ומעולם ללא בורא [רד"ק], ומבססת את האמונה בשכר ועונש [מאירי].
הפחד הממשי של יֹשְׁבֵ֥י תֵבֵֽל נובע מהנהגתו ההשגחית של ה' בעולם ומהבנת כוחו [ביאור שטיינזלץ]. ה' הציב גבול לים, והמים עומדים בניגוד לטבעם ולא מציפים את היבשה. מצב זה משמש כהתראה מתמדת לבני האדם שעליהם לעשות את רצון ה', שכן אם יחטאו, הוא עלול לשחרר את מי הים ולהציף את העולם כפי שעשה בדור אנוש, או לעצור את הגשמים [אלשיך, מלבי"ם]. בנוסף, שליטתו של ה' במים נועדה היסטורית להטיל מורא, כפי שקריעת ים סוף המסה את לבבם של עממי כנען מתוך פחד [אלשיך].