הקשר ההדוק שבין בורא האדם לבין נבכי נפשו עומד בבסיס ההשגחה האלוהית. מכיוון שה' הוא מקור הקיום האנושי, יש לו היכרות מוחלטת ופנימית עם כל מחשבה ופעולה, והוא בוחן את האנושות מתוך הבנה עמוקה.
רוב הפרשנים מסכימים על ההיגיון הפנימי של הכתוב: מכיוון שה' הוא הַיֹּצֵר, מי שברא את לִבָּם של בני האדם, הוא באופן טבעי גם הַמֵּבִין, זה שמתבונן, מכיר את הפנימיות ומשגיח על כל המעשים [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כשם שאומן מכיר את יצירתו, כך בורא האדם יודע בהכרח את כל מחשבותיו, שכן אי אפשר שהן יועלמו ממנו [רד"ק, מאירי].
ידיעה אלוהית זו שונה במהותה מהתבוננות אנושית. ה' אינו מגלה מידע חדש כאשר בני האדם מבצעים פעולות או בוחרים בחירות. בדומה לאומן המייצר מנגנון מורכב ויודע מראש כל תנועה עתידית של החלקים שעיצב, כך ה' יודע את כל מעשי בני האדם עוד משעת יצירתם, וידיעתו אינה משתנה או מתרבה בעקבות מעשיהם המתחדשים [מלבי"ם]. יתרה מכך, אף על פי שבני האדם שונים ומגוונים, הבורא הוא אחד, ולכן הוא לבדו מסוגל להבין לאשורם את כל מעשיהם [אבן עזרא].
המילה יַחַד זוכה למספר התייחסויות. המסורת התלמודית מפרשת שה' רואה, סוקר ודן את כל לבבות בני האדם בסקירה אחת ובבת אחת [רש"י, תורה תמימה]. לעומת זאת, יש המפרשים כי המילה אינה מכוונת לזמן אחד, אלא לכך שה' יצר את לבבות כולם ללא יוצא מן הכלל, ולכן הוא משגיח על הכל [מצודת דוד, מאירי]. זווית פסיכולוגית ייחודית מציעה כי המילה יַחַד מתייחסת לאחדות של שני היצרים בלב האדם, יצר הטוב ויצר הרע. ה' ברא את שתי הבחינות הללו יחד בתוך הלב, והוא מבין במה האדם עתיד לבחור, מבלי להכריח ולפגוע בבחירתו החופשית [אלשיך].
גישה לשונית שונה מציעה לקרוא את המילה הַיֹּצֵר במשמעות של אוצר וגנזך. לפי פירוש זה, ה' אוסף וגונז באוצרותיו את כל מחשבות בני האדם ומעשיהם, והם גלויים וידועים לפניו באופן כללי, ממש כשם שאדם מכיר היטב את מה שמונח באוצרו הפרטי [רד"ק, מאירי].