בריאת היקום היא עמוד התווך שעליו נשענת האמונה כולה, והיא מקבעת את ההכרה כי העולם אינו קדמון, אלא חודש והובא לידי קיום באופן מכוון על ידי הבורא [מאירי, אלשיך]. פעולת הבריאה לא נעשתה בעמל פיזי, אלא מכוח הרצון והביטוי האלוהי בלבד.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילים בִּדְבַר יְהֹוָה מתארות את רצונו וחפצו של הבורא [רד"ק, מאירי], בדומה לביטוי "ויאמר אלהים" המופיע בסיפור מעשה בראשית [רד"ק]. מכאן לומדים חז"ל כי המילה הראשונה בתורה, "בראשית", נחשבת גם היא למאמר אלוהי פעיל, ובכך משלימה את עשרת המאמרות שבהם נברא העולם [תורה תמימה].
באשר למילים וּבְרוּחַ פִּיו, יש הרואים בהן כפל לשון פיוטי החוזר על הרעיון של תחילת הפסוק [רד"ק, מלבי"ם באור המילות]. המילה צְבָאָם מתייחסת לצבא השמים, הכולל את המלאכים, הגלגלים, הכוכבים וכל המציאות הקיימת בתוכם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. על פי מסורת חז"ל, מכל דיבור ודיבור שיוצא מפי ה' נברא מלאך אחד [תורה תמימה].
לצד ההבנה הפשוטה, יש המצביעים על הבדל מהותי בין שני חלקי הפסוק, המייצגים שלבים שונים בהתהוות החומר. השמים עצמם נבראו יש מאין מתוך מחשבה דקה ורוחנית בלבד, ללא כל "מאמץ", ולכן נאמר עליהם שנבראו בדיבור בלבד. לעומת זאת, יצירת צבא השמים דרשה את הוצאת הכוח אל הפועל והפיכת הרוחני לחומר גשמי ועבה יותר. תהליך השתלשלות זה מיוצג על ידי "רוח פיו", המדמה מעין נפיחה ומאמץ כביכול מצד הבורא [אלשיך].
זווית נוספת מבחינה בין יציבות השמים להשתנות הארץ. השמים וצבאם נוסדו על ידי הדיבור והרוח האלוהיים בחוקי טבע קבועים ובלתי משתנים שנקבעו כבר ביום הראשון. זאת בניגוד לארץ, שהמשיכה לעבור שינויים ותיקונים מתמידים בהשגחה אלוהית פעילה [מלבי"ם]. יציבות זו של השמים היא משמעותית, שכן כל הנבראים בארץ והמציאות כולה תלויים במערכת השמימית המונהגת ברצון ה' [אבן עזרא, רד"ק].
מעבר למשמעות הקוסמולוגית, הפסוק נושא עמו השלכה הלכתית מעשית להלכות שבת. מכיוון שה' ברא את השמים באמצעות דיבור בלבד, הרי שכאשר שבת ממלאכתו ביום השביעי, הוא שבת למעשה מן הדיבור. מכאן נלמד הכלל ש"הדיבור כמעשה", המלמד כי שמירת השבת של האדם צריכה לכלול גם הימנעות מדיבור של חול, ממש כשם שנמנעים מעשייה פיזית [תורה תמימה, חנוכת התורה].