בריאת העולם והשליטה באיתני הטבע עומדות במוקד ההתבוננות בגדולת ה׳. המים, שעל פי טבעם היו אמורים לשטוף ולהקיף את כל פני כדור הארץ, נאספו ורוכזו במקומות מוגדרים כדי לאפשר את קיום החיים והיבשה.
המילה כֹּנֵס משמעותה אוסף ומקבץ [אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה כַּנֵּד מתארת דבר הצבור ומונח בערימה, כתל עפר או כחומה גבוהה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. רש"י מדגיש כי מדובר בלשון גובה, ויש להבחין בין 'נד' לבין 'נאד' המשמש ככלי קיבול לנוזלים. המילה תְּהוֹמוֹת מתייחסת לריבוי עצום של מים [מצודת ציון], ובפרט למים הנמצאים מתחת לפני הארץ [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים כֹּנֵ֣ס כַּ֭נֵּד מֵ֣י הַיָּ֑ם מתארות את נס הבריאה שבו ה׳ קיווה את המים למקום אחד וחשף את היבשה, שכן לולא פעולה זו לא הייתה אפשרות לקיום נבראים מלבד דגים [רד"ק, מאירי, אבן עזרא]. מעבר לעצם איסוף המים, מתוארת כאן תופעה פלאית: מי הים אוקיינוס למעשה גבוהים יותר מן היבשה וניצבים כערימה, ובכל זאת הם נעצרים בקו החוף, אינם יורדים למטה ואינם מציפים את העולם [רד"ק, אלשיך, מצודת דוד]. אלשיך מציין כי תיאור זה מזכיר את נס קריעת ים סוף, אך מטרתו להוכיח את ההשגחה התמידית של ה׳ על העולם הטבעי.
בהמשך לכך, המילים נֹתֵ֖ן בְּאוֹצָר֣וֹת תְּהוֹמוֹת מבטאות את כליאתם של מי התהום במקומות מיוחדים. ה׳ סוגר את המים הללו בתוך "אוצרות" כביכול, ומציב להם גבולות כדי שלא יפרצו ויחריבו את הארץ כפי שקרה בעבר בדור אנוש [אלשיך, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
מבחינה רעיונית במבנה המזמור, ציון הים בפסוק זה משלים את תיאור חלקי הבריאה הנראים לעין, לאחר שהוזכרו קודם לכן השמים והארץ [אבן עזרא]. יש הסוברים כי בכך מושלם תיאור ארבעת היסודות: אש ואוויר נרמזו בפסוקים הקודמים, ואילו כאן מודגשים המים והארץ [רד"ק].
במישור הדרשני, עוצמתו של ה׳ השולט במי הים עמדה לא פעם בניגוד כואב לשפלות מעשיהם של בני האדם. חכמי התלמוד מספרים כי רבי יונתן היה בוכה בקוראו את הפסוק הזה, מתוך צער על כך שכלפי אל כה אדיר, שאוסף את מי הים כערימה, העז המלך אחז למרוד, לבטל את לימוד התורה ולעשות לו פסל עבודה זרה קטן וצר של מסכה [תורה תמימה]. בנוסף, יש מן החכמים שדורשים את הפסוק על תהליך ירידת הגשמים בבריאת העולם, שבו מי התהומות הם אלו שגורמים לאוצרות המים להתמלא [תורה תמימה].