קריאה זו להלל ולשמחה נועדה לחזק את האמונה בהשגחתו הפרטית של ה', הן בעתות של מלחמות ונסים גלויים [המאירי], והן מתוך חשכת הגלות, כדי לשלול את המחשבה שהעולם מונהג על ידי חוקי טבע עיוורים או מערכות כוכבים [אלשיך, מלבי"ם].
הקריאה רַנְּנוּ משמעותה השמעת קול [אבן עזרא], מתוך שמחה וגילה [המאירי]. הפרשנים עומדים על משמעות המילה בַּיהוָה, ומסבירים כי האות בי"ת עשויה לשמש כאן במקום האות למ"ד, כלומר רננו לה' [רד"ק]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבי"ת נשארת במשמעה המקורי: השמחה, הנגינה וההלל צריכים להיות ממוקדים אך ורק בה' ובמהלליו, ולא בתאוות העולם הזה [רד"ק, מצודת דוד, המאירי]. ברובד עמוק יותר, ההלל נובע מתוך דבקות מוחלטת של האדם בבוראו [חומת אנך], ומתוך ציפייה לישועת ה' העתידית המהווה נחמה בגלות [אלשיך].
הפרשנים מבחינים בין שתי הדרגות המוזכרות בפסוק: צַדִּיקִים מול יְשָׁרִים. ה"צדיקים" הם אלו שעושים את המעשה הנכון ופועלים על פי שורת הדין, אך עדיין עשויים להתמודד עם מלחמות פנימיות של יצר וספקות. לעומתם, ה"ישרים" נמצאים במדרגה גבוהה יותר; הם פועלים לפנים משורת הדין, שכלם וליבם הולכים בדרך ישרה לחלוטין ללא כל ספק או הרהור על מידותיו של ה', גם כאשר הם רואים ייסורים וקשיים בעולם [מלבי"ם, אלשיך]. משום כך, הצדיקים זקוקים לפעולה של שירה ורנה כדי להתעורר להלל, בעוד שעבור הישרים, התהילה היא טבעית, שגורה וראויה [אלשיך].
על פי רוב הפרשנים, משמעות המילה נָאוָה היא נאה ויפה [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא]. כלומר, לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה – לאנשים אלו, שהם חכמים ומשכילים, ראוי ויפה להלל את ה', משום שהם אלו שבאמת מכירים ומבינים את גודל מעשיו, חסדיו ונפלאותיו [רד"ק, מצודת דוד, המאירי]. דעה לשונית נוספת גורסת כי המילה נגזרת מהשורש ת.א.ו מלשון תאווה [אבן עזרא].
לצד הפירוש הפשטני, קיימת קריאה מדרשית וסודית למילה נָאוָה, הדורשת אותה מלשון "נווה" – משכן או אוהל. דרשה זו מכוונת למשה ולדוד, שזכו שמעשה ידיהם יהיה נצחי ושונאיהם לא ישלטו בו: שערי בית המקדש שבנה דוד טבעו בארץ ולא נחרבו, ואוהל מועד שהקים משה נגנז בשלמותו מתחת למחילות ההיכל [תורה תמימה]. ברובד נוסף, הישרים והענווים מזככים את עצמם עד שהם הופכים בעצמם ל"נווה" ומשכן לשכינה, אשר היא עצמה נקראת תְהִלָּה [חומת אנך].