הישגיו של האדם בעולם החומר, כגון עושר ומעמד, הם ארעיים לחלוטין ומאבדים כל משמעות ברגע הפטירה. בעוד שקודם לכן הודגש כי ההון אינו יכול להציל את האדם מן המוות, כעת מובהר כי אין בו שום תועלת גם לאחר המוות [אבן עזרא].
בביאור המילים כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה הַכֹּל משמעותה מאומה או אפילו חלק קטן מהרכוש, כלומר האדם לא ייקח עמו דבר כלל. מנגד, יש המפרשים את המילה כִּי במשמעות של מילת התנאי "אם", ואת המילה הַכֹּל כפשוטה [מלבי"ם]. המשך הפסוק, לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ, מתפרש כפשוטו, הכבוד והמעמד אינם יורדים עם האדם אל הקבר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
ההבדל המהותי בין צדיק לרשע ניכר במה שהם נוטלים עמם. הרשע אינו יכול לקחת עמו את הונו משום שכל מטרתו הייתה הנאה חומרית בחייו, ללא השקעה בצדקה ובמעשים טובים שהיו יכולים להעניק לו ברכה בעולם הבא [מאירי]. יתרה מזאת, גם אם עשה מעט מצוות, הוא מקבל את שכרו עליהן בעולם הזה בלבד ואינו מותיר דבר לעתיד [אלשיך]. לעומת זאת, קניינים רוחניים כגון חכמה, לימוד תורה וגמילות חסדים הם הרכוש האמיתי והכבוד הנצחי, והם אלו שילוו את האדם גם לאחר מותו [אבן עזרא, מאירי, אלשיך].