הקריאה הפותחת את המזמור מופנית אל האנושות כולה, שכן המסר שהוא נושא נוגע לכל יצור חי שה׳ נפח בו נשמת חיים [אבן עזרא]. מכיוון שהמזמור עוסק בטבע האדם ובנטייתו לבטוח בעושר חומרי, מוסר ההשכל שבו נחוץ לכל אדם באשר הוא, ללא יוצא מן הכלל [רש"י, מצודת דוד].
הפרשנים עומדים על המבנה הכפול של הפסוק, המחלק את הפנייה לשתי קבוצות ולשני סוגי הקשבה: שִׁמְעוּ לעומת הַאֲזִינוּ, ועַמִּים לעומת יוֹשְׁבֵי חָלֶד.
גישה אחת מבחינה בין הכלל לפרט; הפנייה שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים מכוונת למדינות ולאומות שלמות, המהוות את הנושא העיקרי, ולכן נעשה שימוש בפועל החזק יותר של שמיעה. לעומת זאת, הַאֲזִינוּ – שמשמעותו הטיית אוזן [מצודת ציון] – הוא פועל קל יותר המופנה אל יוֹשְׁבֵי חָלֶד, שהם האנשים הפרטיים. התוכחה הכרחית לשניהם, משום שהשיבוש המוסרי שברדיפה אחר העושר קיים הן ברמת החברה המדינית והן ברמת היחיד [מלבי"ם].
גישה שונה קושרת את סוג ההקשבה למידת השקיעות של האדם בעולם החומר. הפועל שִׁמְעוּ מציין קריאה מרחוק, והוא מופנה כלפי מי שאינם שקועים לחלוטין בענייני העולם הזה. לעומתו, הפועל הַאֲזִינוּ דורש התקרבות, והוא מכוון כלפי אלו המחשיבים את עצמם כתושבי קבע בעולם ועושים ממנו עיקר, במקום להבין שהם רק גרים בו [אלשיך].
הביטוי חָלֶד מתפרש בקרב רוב המפרשים ככינוי לעולם, למציאות הקיימת ולזמן החולף, ולפיכך יוֹשְׁבֵי חָלֶד הם כל בני התמותה החיים בעולם הזה [ביאור שטיינזלץ, המאירי, מצודת ציון]. לצד זאת, מובאים שני הסברים לשוניים למקור המילה: האחד קושר את המילה למושג חלודה, ומסביר כי הארץ נקראת כך משום שהיא נושנת ומתבלה. ההסבר השני נשען על מסורת חז"ל, ולפיו המילה גזורה משמה של החולדה. על פי מסורת זו, לכל בעל חיים החי ביבשה ישנו מקביל החי בים, למעט החולדה המצויה ביבשה בלבד. לפיכך, המונח יוֹשְׁבֵי חָלֶד משמש ככינוי פיוטי לכלל שוכני היבשה [רש"י, תורה תמימה].