אחריתו של האדם הרודף אחר החומר בעולם הזה מתבטאת באובדן נצחי ובניתוק מוחלט מההארה האלוהית. הפרשנים נחלקו בשאלה למי מכוונת המילה תָּבוֹא, המציינת את המעבר וההגעה אל העולם הבא.
גישה אחת גורסת כי המילה מתייחסת לנפשו של האדם העשיר והרשע. לאחר מותו, תפארתו חולפת ונפשו יורדת לשאול ומצטרפת עַד דּוֹר אֲבוֹתָיו – אל נשמות אבותיו שהיו רשעים וחסרי חכמה כמותו, ושם תאבד עמהם [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים שהפנייה בפסוק היא לאדם המתבונן מהצד. כאשר האדם ישלים את שנותיו וימות, או לחלופין כאשר יעמיק להשכיל ולחשוב על גורלם של רודפי הממון, הוא "יבוא" ויראה את אבותיו של הרשע נידונים בגיהנום ואובדים לנצח [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
גישה ייחודית ושונה לחלוטין מציעה שהפסוק פונה דווקא אל הצדיק העני. לפי פירוש זה, בזכות הייסורים והדלות שחווה בעולם הזה, נפשו תעלה למדרגות רוחניות עצומות, ותגיע עד למקומם של אבותיו של הצדיק העשיר, ואף תעלה על גביהם [אלשיך].
סופו של הפסוק, עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, מתאר את העונש וההיעדר. האור מסמל את חיי הנצח, שכר העולם הבא ותענוג הנשמה הנהנית מאורו של ה' – אור שאותו הרשעים לא יזכו לראות לעולם [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. לעומת זאת, לפי גישתו של האלשיך, האור מסמל מדרגה רוחנית כה גבוהה ורוממה, עד שאפילו אבותיו של הצדיק לא מסוגלים לראותה מרוב גודלה, אך הצדיק שסבל בעולמו יזכה להגיע עד אליה.