סופם הטראגי של הרשעים מול ניצחונם העתידי של הצדיקים מוצג כאן מבעד לדימויים עזים של רעייה, מוות ואובדן. הפסוק משרטט את המעבר החד מאשליית הכוח והעושר בעולם הזה אל המציאות הנוקבת של העולם הבא.
הדימוי הפותח, כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ, מתאר את הרשעים המובלים אל הקבר (שאול) כעדר כבשים הנאסף אל הדיר [רוב הפרשנים]. יש המסבירים כי דימוי זה נובע מכך שבחייהם הם התייחסו לעצמם כאל בהמות נטולות תכלית רוחנית [אבן עזרא, המאירי], וכשם שצאן מושמן רק לקראת שחיטתו, כך הם טיפחו את גופם בעולם הזה מבלי לקנות שלמות לקראת מותם [אלשיך]. המילה שַׁתּוּ מבטאת את העובדה שהם הושמו, נקבצו ונקבעו במדרגה התחתונה ביותר של השאול [רש"י, מצודות, ביאור שטיינזלץ].
כאשר הם מגיעים לשאול, מָוֶת יִרְעֵם. הפרשנים נחלקו במשמעות פועל זה: הגישה המרכזית היא שהמוות עצמו הופך להיות הרועה שלהם, המנהיג ואוסף אותם אל הקבר [רד"ק, המאירי, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון שבירה ורציצה, או שאפילו מלאך המוות יאכל ויכלה אותם [רש"י, מצודות]. ברובד הפילוסופי, המוות מייצג את כליון החומר הטבעי ששולט בגוף ורועה אותו אלי קבר [מלבי"ם].
התפנית מתרחשת במילים וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר. בעוד שבעולם הזה הרשעים שולטים, הרי שביום הדין, לעתיד לבוא או ביום הגאולה – המכונה "בוקר" משום שאז יזרח אורם של ישראל ויסור חושך הגלות – הצדיקים (הישרים) הם אלו שימשלו ברשעים [רש"י, רד"ק, מצודות, המאירי]. פירושים חלופיים מציעים כי "הישרים" הם יסודות הטבע הפשוטים שישלטו בגוף המת ויפרקו אותו [אבן עזרא], או שכוחות השכל והנפש ישלטו על יצרי הגוף ויבקרו אותם בכל בוקר מחדש [מלבי"ם].
באשר לסופם של הרשעים, הפסוק קובע: וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ. המילה וְצוּרָם מתפרשת כצורתם הפיזית [רש"י, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], או כעוצמתם, חוזקם ורכושם [רד"ק, מצודות, המאירי, אלשיך]. רוב הפרשנים מסבירים כי השאול יבלה ויכלה לחלוטין את כוחם וצורתם, והם יורדו אל הקבר מתוך מִזְּבֻל לוֹ – כלומר, הם ייעקרו מתוך הארמונות, הבתים היפים והעושר שבהם התגוררו [רד"ק, מצודות, המאירי, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, גישה ייחודית טוענת כי עבור פושעים חמורים שהחטיאו את הרבים, המשמעות הפוכה: צורתם תבלה ותשרוד יותר מהשאול עצמו. הגיהנום יכלה, אך הם ימשיכו להידון לנצח. עונש חמור זה מגיע להם משום שפשטו את ידיהם להחריב את ה"זבול" – הוא בית המקדש [רש"י, תורה תמימה]. לחלופין, מזווית הראייה של הצדיקים, הנפש הנצחית (הנקראת "צור") היא זו שתנצח ותבלה את השאול, כך שהמוות לא יהווה לה מדור [מלבי"ם].