הפער הטרגי שבין הפוטנציאל האנושי לבין המציאות מתבטא באדם שזכה למתנה עליונה, אך מחמיץ את ייעודו. כאשר האדם אינו מכיר בערך האמיתי של חייו, הוא מוריד את קיומו לרמה החייתית הבסיסית ביותר.
הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת המילה בִּיקָר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, המאירי ואלשיך] היא שהיקר מתייחס לנשמה הנצחית, לשכל ולדעת שבהם נברא האדם. זוהי המהות הרוחנית שהיא הכבוד האמיתי המבדיל אותו מן החי. לעומת זאת, יש המפרשים את היקר כהזדמנות שניתנה לאדם ללכת בדרך החיים הטובה ולהיות נכבד [רש"י], או לחלופין, כתיאור של אדם שכל עניינו בעולם הוא השגת עושר חומרי, כבוד וגדולה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
למרות מעלתו, האדם וְלֹא יָבִין. חוסר ההבנה מתבטא בכך שבעודו בחיים הוא אינו לומד ואינו אוחז בדרכי הנפש [רד"ק, אבן עזרא, המאירי]. הוא אינו מבחין מהו הטוב האמיתי [רש"י], ומחליף את נשמתו הנצחית בעבור הבלי העולם [מלבי"ם, אלשיך]. מי ששקוע ברדיפה אחר העושר, שם בו את כל מבטחו וטועה לחשוב שזהו העיקר. הוא אינו מסוגל להבין למה באמת יש משמעות, ומה עתיד להתפוגג ולהיעלם מיד עם בוא המוות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
התוצאה הישירה של עיוורון רוחני זה היא נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ. כאשר האדם מוותר על יתרון הדעת והשכל שלו, חייו הופכים זהים לחיי בהמה שאין בה מודעות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, הדמיון לבהמה אינו מסתכם רק באורח החיים אלא גם באחרית: כשם שחיי הגוף של האדם והבהמה שווים, כך גם מותם. אדם שלא טיפח את נשמתו ולא נאחז ברוחניות, תאבד נפשו במותו ללא תקווה וללא זיכרון, ממש כשם שאובדת הבהמה [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].