המשורר פותח את דבריו בהצהרה על עומק המסר שהוא עומד להעביר, ומציג את מזמורו כפרי של התבוננות מעמיקה. דבריו אינם שירה רגילה, אלא ביטוי של חוכמה עליונה ומחשבה פנימית שנועדו להעניק תובנות לכל באי עולם.
הפרשנים מסכימים כי המילה וְהָגוּת משמעותה מחשבות, או ציור המחשבה שבלב [רש"י, מצודת ציון, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
בניתוח היחס שבין הדיבור למחשבה, ישנה גישה המצביעה על תהליך ישיר: החוכמה והתבונה שהלב הוגה בהן, הן אלו שהפה מדבר [רד"ק, אבן עזרא]. עם זאת, פרשנים אחרים מזהים כאן חלוקה בין הרובד הגלוי לרובד הנסתר של הדברים. פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת מתייחס לדברים החיצוניים והגלויים הנאמרים בפה, בעוד שצירוף המילים וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת רומז לדברים נסתרים ולמחשבות העמוקות שהמשורר שומר בלבו, מעבר למה שנאמר במפורש [מצודת דוד].
רובד נוסף להבחנה זו קשור למקור הנבואי של הדברים. המשורר מדבר מתוך רוח הקודש, כאשר ה' שם את הדברים בפיו. אף על פי שפיו מדבר חוכמה, התובנות הפנימיות שהושפעו בו הן כה רבות ועמוקות, עד שלא את כולן ראוי לגלות להמון העם [אלשיך], ולכן חכמי הלב מעבירים את החוכמה הנעלמת הזו בדרך של חידה [אבן עזרא].
הבחנה מהותית בין המושגים מוצגת על ידי הגישה המחלקת בין סוגי הידע: חָכְמוֹת הן כללי ההנהגה המקובלים המבחינים בין טוב לרע, ולכן הן מיוחסות לפה שמבטא אותן כאמירות חיצוניות. לעומת זאת, תְבוּנוֹת הן המסקנות שהאדם מוציא משכלו על ידי היקשים הגיוניים והתבוננות פנימית בלב. לפיכך, בתוך מאמרי החוכמה החיצוניים שהמשורר אומר, רצוף מבנה הגיוני ופנימי של תבונה, המסביר את הסיבות העמוקות לאותם כללים [מלבי"ם].