טבעו של האדם גורם לו לטפח אשליה של נצחיות בעולם חולף, מתוך רצון להשאיר אחריו חותם שלא יימחה. בעלי הממון נוטים לשקוע ברדיפה אחר רכוש והישגים חומריים, תוך התעלמות מיום המוות, מתוך אמונה שמעמדם ונכסיהם יקנו להם קיום תמידי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה קִרְבָּם מתייחסת למחשבותיהם הפנימיות והכמוסות של בני האדם. בתוך ליבם הם חושבים ומשלים את עצמם כי בָּתֵּימוֹ, הבתים והארמונות שהם בונים, יעמדו לְעוֹלָם, וכי מִשְׁכְּנֹתָם, מקומות המגורים שלהם, יתקיימו לְדוֹר וָדֹר [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, המאירי, ביאור שטיינזלץ]. הבחנה מעניינת מוצגת ביחס לסוגי המבנים: בעוד שהבתים מסמלים מבני קבע חזקים ולכן שויכו למילה "לעולם", המשכנות הם מבנים ארעיים וחלשים יותר, ולכן שויכו לזמן מוגבל של "דור ודור" [מלבי"ם]. פירוש שונה לחלוטין מציע כי המילה בָּתֵּימוֹ אינה מתייחסת למבנים פיזיים כלל אלא לצאצאים, בדומה לביטוי "בית דוד", כלומר העשירים בטוחים שזרעם יישאר בעולם לנצח [אלשיך].
גישות אחרות מציעות משמעות שונה למילה קִרְבָּם. יש הסבורים כי חסרה בה האות בי"ת, ויש לקרוא אותה כ"בקרבם", כלומר בקרב האנשים הזרים שיירשו את רכושם לאחר מותם [אבן עזרא]. קריאה נוספת, המבוססת על היפוך אותיות, דורשת את המילה כ"קברם". לפי פירוש זה, הבית האמיתי והנצחי של האדם הוא קברו, והפסוק רומז לאלו הבונים בניינים ומצבות על קבריהם כדי להנציח את עצמם [אבן עזרא, תורה תמימה].
כדי לבסס את אשליית הנצח, קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת. הפרשנים מסכימים כי העשירים נוהגים לקרוא לקרקעות, לערים ולמבנים שבנו על שמם, מתוך תקווה ששמם יוכרז וייזכר בעולם גם לאחר מותם, בדומה לאבשלום שהקים לעצמו מצבה מכיוון שלא היו לו בנים [רש"י, רד"ק, אלשיך]. עם זאת, מול ניסיון ההנצחה הזה, עולה פרשנות נוקבת והפוכה: הבניינים אמנם נקראים על שם בוניהם, אך למעשה הם רק משמשים תזכורת לכך שהאדם חלף מן העולם ורכושו עבר לאחרים [אבן עזרא]. יתרה מכך, אותם בתים מפוארים שנותרו מאחור הם אלו ש"קוראים" ומכריזים בשליחותם של המתים מסר מוסרי לחיים: הם מעידים כי אדם שעמל כל חייו על רכוש, אך לא קנה לעצמו מעשים טובים שילוו אותו לקברו, נמשל לבהמה [מלבי"ם].