בני אדם נוטים לבטוח בכבודם, בעושרם ובהישגיהם בעולם הזה, אך המציאות מוכיחה כי כל אלה הם זמניים וחולפים. בסופו של דבר, המוות משמש כמשווה הגדול, העוקר את האדם מהעולם ומעמיד אותו בשורה אחת עם בעלי החיים.
המילה בִּיקָר מתפרשת במובן של כבוד ותפארת [רש"י], או ככינוי לעושרו ולממונו של האדם [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. הצירוף בַּל יָלִין מצביע על כך שרכוש זה ומעמד זה אינם נשארים עמו בקביעות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק ברגע המוות, המכונה כאן לינה; האדם לא יוכל לקחת עמו את עושרו לקבר, והממון יעזוב אותו ברגע שימות. מנגד, יש המפרשים זאת על חיי המעשה של האדם הרודף אחר העושר: הוא כה טרוד ולהוט בעסקיו, עד שאינו מסוגל לנוח, וגם בלילה שנתו נודדת והוא אינו בוטח בכך שעושרו יישאר עמו אפילו עד הבוקר [אלשיך, מצודת דוד, מאירי]. ברובד נוסף, הפסוק רומז לאדם הראשון, אשר נברא, חטא וגורש מגן עדן באותו היום, ולא זכה ללון אפילו לילה אחד בתוך הכבוד המקורי שבו נברא [תורה תמימה].
חלקו השני של הפסוק מדגיש את שפלותו של האדם הבוטח בחומר. המילה נִמְשַׁל משמעותה משל ודמיון [רש"י]. המילה נִדְמוּ זוכה לשני פירושים עיקריים: האחד הוא מלשון דמיון [רד"ק, מצודת ציון], והשני הוא מלשון דממה, שתיקה והיכרתות [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מנחת שי]. השילוב של שתי המילים, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, יוצר כפילות שבאה להדגיש דמיון גמור ומוחלט: אדם הבוטח בעושרו וחסר דעת ויראת ה', מאבד את יתרונו האנושי, מת ונכרת בדיוק כמו בהמה, ונשמתו אובדת [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי]. שימוש בלשון יחיד במילה "נמשל" ובלשון רבים במילה "נדמו" נועד לכלול הן את האדם הפרטי והן את הכלל [אבן עזרא, מאירי].
מערכת היחסים שבין האדם לבהמה בפסוק זוכה להעמקה מיוחדת. בדרך כלל, הבהמות משמשות כמשל להתנהגות האדם. אולם כאשר האדם שקוע לחלוטין בהנאות העולם הזה, היוצרות מתהפכות: הבהמות הופכות להיות הנמשל שנדמה אליו, שכן הוא יורד לדרגה פחותה משלהן. יתרה מכך, הוא אינו נמשל לבהמות טהורות שסופן להישחט ולהביא תועלת, אלא לחיות טורפות שכל מגמתן היא לטרוף, ובסופן הן פשוט מתות ללא כל תכלית [אלשיך]. תוצאה נוספת של איבוד צלם האנוש היא הסרת ההגנה הטבעית של האדם; חיות רעות אינן שולטות באדם אלא אם כן הוא נדמה להן כבהמה [תורה תמימה].
לצד הפירושים העוסקים בטבע האדם והמוות, קיים גם פירוש בעל אופי הלכתי ודרשני. לפי גישה זו, המילה בִּיקָר רומזת למצוות התפילין, הנקראות יקר. הפסוק בא ללמד שאסור לאדם ללון ולישון בעודו מניח תפילין, משום שבשעת השינה הוא מאבד שליטה על גופו, נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת, ועלול לנהוג בהן בחוסר כבוד [חומת אנך].