משורר התהלים מכין את שומעיו ואת עצמו לקראת מסר פילוסופי ומוסרי עמוק. במקום להטיף מוסר באופן ישיר ונוקשה, הוא בוחר להשתמש בכלים של שירה, משל ונגינה, כדי להפוך את האמת המורכבת על החיים והמוות לנגישה ומתקבלת יותר על הלב.
המונח לְמָשָׁל מבטא דיבור מליצי וחכמה המועברת דרך דימויים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי המשל יכול לרמוז לדברי תורה [רש"י], לדימויים ציוריים כמו צאן היורד לשאול, לדו-שיח סמוי בין עשיר לאביון [אבן עזרא, מצודת דוד, אלשיך], או למשל פיזי על אדם הפודה את אחיו ממוות, אשר מרמז על פדיון רוחני של הנפש [מלבי"ם].
לעומת המשל, המילה חִידָתִֽי מייצגת ביטוי מחודד, סתום וסגור [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. החידה טומנת בחובה שאלות מוסריות נוקבות, כמו התהייה מדוע על האדם לחשוש מיום הדין בגלל עבירות קלות שהוא נוטה לזלזל בהן ולדוש בעקביו [רש"י]. מאחר שהחידה סתומה, המשורר מכריז אֶפְתַּ֥ח, כלומר בכוונתו לפתור, לפרש ולגלות את משמעותה הנסתרת [אבן עזרא, מצודת דוד].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בביטוי אַטֶּ֣ה... אׇזְנִ֑י. המשורר אינו פונה רק אל ההמון מתוך עמדת התנשאות, אלא מטה את אוזנו שלו כדי לשמוע את התוכחה. הוא בוחר להאזין למשלי החכמים ולייסר קודם כל את נפשו שלו, ורק לאחר מכן לפנות לאחרים. ההכרה כי המסר מופנה גם כלפיו הופכת את התוכחה לכנה ומשכנעת יותר [אבן עזרא, מצודת דוד, אלשיך, מאירי].
מדוע בוחר המשורר לפתוח את דבריו בְּ֝כִנּ֗וֹר? חלק מהפרשנים מציינים כי מעבר לעובדה שפרקי התהלים נאמרו בליווי כלי שיר, להכרעת הניגון ולפרוטות הכינור יש תפקיד מעשי בהבהרת התוכן, שכן הנגינה מסייעת להבין את המילים הסתומות ולגלות את הנמשל [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. גישה משלימה מעניקה לכינור תפקיד פסיכולוגי ורוחני: הנושא שבו עוסק המזמור, אפסות החיים ויום המיתה, הוא נושא כאוב שאנשים נרתעים מלשמוע. הכינור נועד לעורר שמחה, שהיא תנאי הכרחי להשראת רוח הקודש על המשורר, ובכך להקל על השומעים ועל המשורר עצמו לעסוק בנושאים המורכבים הללו [אלשיך].