תחושת הביטחון המדומה שמעניק הרכוש החומרי עומדת במוקד תוכחתו של המשורר. הפנייה מכוונת אל אותם אנשים הסובלים מעיוורון רוחני בעקבות רכושם, ושמים את כל מבטחם בהונם [אלשיך].
הפרשנים מבארים כי המילה חֵילָם משמעותה רכושם ועושרם, והמילה יִתְהַלָּלוּ פירושה ישתבחו ויתפארו [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה תחבירית, מדובר בתחילתו של רעיון חדש ומשפט עצמאי, ואין לחבר אותו כהמשך ישיר לפחד שהוזכר בפסוק הקודם [אבן עזרא]. בנוסף, יש המפרשים כי זוהי קריאה ופנייה ישירה אל העשירים בסגנון של "הוי אתם, הבוטחים על חילם" [מאירי, מלבי"ם, אלשיך].
הבעיה המרכזית באותם אנשים אינה עצם היותם עשירים, אלא העובדה שהם אינם משתמשים בעושרם כאמצעי לעשיית חסד וצדקה, אלא רואים בעצם צבירת ההון ובהתפארות בו מטרה ותכלית בפני עצמה [מלבי"ם]. ביטחון מופרז זה מוביל אותם לזלזול בחטאים ולרמיסתם ברגל גאווה, ולכן למעשה יש לאותם עשירים סיבה גדולה אף יותר לפחד מתוצאות מעשיהם [מצודת דוד]. אל מול גישה זו, המשורר מציב את עצמו ומדגיש כי אין זה ראוי עבורו לנהוג כמותם [רד"ק].
בסופו של דבר, הפרשנים מסכימים כי הביטחון בעושר הוא חסר תוחלת. ממונם של העשירים לא יועיל להם ולא יושיע אותם [רש"י], שכן המוות סובב ומחזר אחר כולם, ויגיע בהכרח גם לאותם אלו ששמו את כל מבטחם ברכושם [מאירי, ביאור שטיינזלץ].