מכירים את ההרגשה שכשיש לנו משהו חדש ויקר, אנחנו פתאום מרגישים חזקים וחשובים יותר? המשורר פונה לאנשים שמרגישים כך לגבי הכסף שלהם. הוא מדבר על אלה שסומכים רק על חֵילָם, כלומר על הרכוש והעושר הרב שצברו. הבעיה של אותם אנשים היא לא עצם זה שהם עשירים, אלא מה שהם עושים עם העושר הזה. במקום להשתמש בכסף כדי לעזור לאחרים ולעשות חסד וצדקה, הם שומרים אותו לעצמם ויִתְהַלָּלוּ בו, כלומר משתבחים ומשוויצים בלי הפסקה.
הביטחון המוגזם הזה גורם להם לחשוב שמותר להם לעשות הכל. הם מזלזלים באחרים וחוטאים מתוך גאווה, כי הם בטוחים שהכסף שלהם תמיד יגן עליהם. אבל המשורר מזכיר להם ולנו אמת פשוטה: הביטחון הזה הוא רק דמיון. בסופו של דבר, הכסף לא יכול באמת להושיע או להציל אף אחד. הרי יום אחד החיים בעולם הזה מסתיימים, ואף אדם לא יכול לקחת את הרכוש שלו איתו. לכן, המשורר בוחר בדרך אחרת לגמרי, דרך שלא סומכת רק על עושר, אלא על דברים אמיתיים שבאמת נשארים איתנו.