התבוננות בהצלחתם החומרית של אחרים עלולה לעורר תחושות של תסכול, קנאה ואף ספקות באשר לדרך הישר. המשורר פונה כאן לאדם ההולך בדרך טובה וחש שהעולם אינו מתגמל אותו על כך, או לחלופין, מפנה את תוכחתו כלפי עצמו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, רד"ק].
הקריאה אַל־תִּירָא אינה עוסקת בפחד פיזי, אלא בדאגה מנקרת ובקנאה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מזהיר את האדם שלא ירגיש רע ולא יקנא כאשר הוא רואה אדם אחר שמתעשר. החשש הוא שמתוך קנאה זו, האדם עלול לעזוב את דרך החיים הנכונה ולהקדיש את חייו לרדיפה אחר ממון [מאירי].
זווית עמוקה ופסיכולוגית יותר למילה אַל־תִּירָא מציעה שהמילה אִישׁ מכוונת ספציפית לאדם צדיק. כאשר אדם עני ההולך בדרך הישר רואה צדיק אחר שזוכה לעושר, הוא עלול להיכנס לחרדה ולחשוב שעניותו מעידה על כך שמעשיו אינם רצויים לפני ה'. על כך מרגיע אותו הפסוק ומורה לו שלא יירא, ושלא יפרש את הצלחת חברו כעדות לכישלונו הרוחני שלו [אלשיך].
המילים כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ מתארות מצב שבו ביתו של העשיר מתמלא בקניינים, רכוש וחמודות [מלבי"ם]. עם זאת, הפרשנים מדגישים כי אין זה עושר אמתי שיש לדאוג בגללו. המעט שנתן ה' לאדם העני יספיק לו למחייתו בדיוק כפי שהעושר הרב מספיק לעשיר, שכן כל אדם חי על פי החלק שהוקצב לו [מאירי, רד"ק]. יתרה מכך, אל לו לאדם לטעות ולחשוב שריבוי הנכסים הוא כבודו האמתי של העשיר, שהרי במותו לא ייקח עמו דבר ואין לו שום יתרון על פני העני. העושר האמתי והיחיד שאדם יכול לקחת עמו לעולם הבא הוא מעשיו הטובים והצדקה שפזר, ואילו רכוש חומרי שנשאר מאחור בידי זרים אינו נחשב לכבוד אמתי כלל [מלבי"ם, רד"ק].
מבחינה דקדוקית, האות עי"ן במילה יַעֲשִׁר מנוקדת בחטף פתח [מנחת שי].