קריאה אלוהית מהדהדת מקצה העולם ועד קצהו, המזמנת את כל יושבי תבל לעמוד למשפט. מטרת המזמור היא להוכיח את הצבועים המסתירים את רשעותם מאחורי ריבוי קרבנות [מלבי"ם], וכן לעקור את התפיסה המוטעית לפיה השגחת ה' מצומצמת רק לעם ישראל ולארץ ישראל, ולהדגיש את שלטונו המוחלט בכל היקום [אלשיך]. מנגד, יש הסבורים כי המזמור צופה פני עתיד ומתנבא על יום הדין הגדול באחרית הימים, בו יקובצו כל הגויים למלחמה בירושלים [רד"ק, מאירי].
המזמור פותח בציון שמו של המחבר, מִזְמוֹר לְאָסָף, שהיה מראשי הלויים המשוררים בימי דוד המלך [ביאור שטיינזלץ]. מיד לאחר מכן מופיע רצף של שלושה שמות קודש: אֵל אֱלֹהִים ה'. יש שפירשו רצף זה כמשפט אחד שמשמעותו אלוהי האלוהים ומלאכי המעלה ששמו ה' [רש"י, מצודת דוד]. אולם, טעמי המקרא מלמדים כי אלו הם שלושה שמות נפרדים [מנחת שי]. רוב הפרשנים מסבירים כי השמות מבטאים את תכונותיו השונות של הבורא: הצירוף אֵל אֱלֹהִים מורה על היותו שופט השופטים, התקיף והחזק לעשות משפט, בעוד השם ה' מסמל את קיומו הנצחי שאינו משתנה לעולם.
רובד נוסף מלמד כי השמות מייצגים את המידות שבהן נברא ומונהג העולם: חסד לצדיקים, דין לרשעים ורחמים לבינוניים. ה' שיתף את המידות הללו יחד משום שהעולם לא היה יכול להתקיים במידת הדין לבדה, ומידות אלו באות לידי ביטוי גם במחזור היום: חסד בבוקר, דין בלילה ורחמים בעלות השחר [אלשיך, חומת אנך].
בהמשך, ה' דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ, כלומר הוא מזמן את כל יושבי הארץ [אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת דוד]. למרות שהפעלים כתובים בלשון עבר, הם מתארים אירוע עתידי, שכן דרכם של נביאים לתאר הבטחות עתידיות בלשון עבר כדי להדגיש את הוודאות המוחלטת שיתקיימו [רד"ק, מאירי]. הקריאה האלוהית מקיפה את כל העולם המיושב, מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ, דהיינו מקצה המזרח ועד למקום שקיעת השמש במערב [אבן עזרא, מצודת דוד, מצודת ציון]. קריאה זו מזכירה כי כשם שה' ברא את העולם כולו ללא מאמץ ובדיבור בלבד [אלשיך], כך הוא עתיד לעורר את לב כל העמים כולם לבוא אל ירושלים [מאירי]. ויש המוסיפים כי הופעתו של ה' ויופיו של העולם כולו מתחילים ומוקרנים מתוך העיר ציון [תורה תמימה, רש"י].