התדרדרותו המוסרית של האדם באה לידי ביטוי כאשר הוא יושב בחברת אחרים ומשמיץ את הקרובים אליו ביותר. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילה תֵּשֵׁב מכוונת לישיבה ב"מושב לצים", כלומר התאספות חברתית שנועדה לדיבורי סרק ורכילות. יש המצביעים על תהליך הדרגתי [אבן עזרא], שבו האדם פוגע תחילה באנשים זרים שאינם קרובים אליו, ולאחר מכן עובר לשבת ולדבר סרה אפילו בבני משפחתו.
הכתוב מדגיש את חומרת המעשה דרך הכפילות בְּאָחִיךָ וכן בְּבֶן אִמְּךָ. בעוד ש"אחיך" מתייחס לאח מהאב, "בן אמך" מדגיש את הקרבה המשפחתית הוודאית והקרובה ביותר [מצודת דוד]. יתרה מכך, חלק מהפרשנים מסבירים שהפגיעה בבן האם חמורה וחסרת היגיון אף יותר, שכן אחים מאם אינם חולקים ירושה משותפת, ולכן אין ביניהם כל עילה לסכסוך משפטי או כלכלי שיצדיק את השנאה [רש"י, רד"ק].
המילה דֹּפִי מפורשת על ידי רוב הפרשנים כדברי גנאי, גידוף וחירוף. עם זאת, יש המוסיפים רובד לשוני ומקשרים את המילה לשורש המבטא הדיפה ודחייה, כלומר דברים שנועדו להרחיק ולדחות את האדם המושמץ [רש"י].
לצד הפירוש העוסק ביחסים שבין אדם לחברו, קיימת מסורת מדרשית המעתיקה את תוכן הדברים למישור שבין אדם למקום ולתורתו [תורה תמימה]. על פי מסורת זו, הדברים מכוונים כלפי מנשה מלך יהודה, שהיה יושב ודורש את פסוקי התורה בלעג ובדברי דֹּפִי. בתגובה לזלזול שלו, יצאה בת קול והוכיחה אותו באמצעות מילים אלו, כשהיא משווה את הלעג לתורה לפגיעה בוטה באח ובבן האם.