שתיקתו של ה׳ נוכח חטאי האדם עלולה להתפרש בטעות כהסכמה או כחוסר ידיעה, אך בסופו של דבר האמת כולה עתידה להיחשף.
תחילת הפסוק, אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי, מתארת את שתיקתו של ה׳ [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסבירים כי שתיקה זו נובעת מכך שה׳ הוא ארך אפיים, ולכן הוא מעכב את העונש על המעשים הרעים [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד]. גישה אחרת רואה בשתיקה זו חסד שנועד להעניק לאדם הזדמנות לשוב בתשובה [אלשיך]. מנגד, יש המפרשים כי ה׳ בחר לשתוק כדי להסתיר את חטאיו האמיתיים של האדם, בניגוד לאדם עצמו שממהר להוציא דיבה ולפרסם את חטאי חבריו [מלבי"ם].
שתיקה אלוהית זו הובילה את החוטא לטעות חמורה, כפי שמתבטא במילים דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ. האדם דמיין וחשב [מצודת ציון] שה׳ דומה לו. הפרשנים נחלקו מהי אותה מחשבה שגויה: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאדם סבר שה׳ אינו רואה ואינו יודע את הנסתרות, ממש כמו בשר ודם. גישה נוספת גורסת שהאדם טעה לחשוב שה׳ מתרצה ומסכים עם מעשיו הרעים [רש"י, מצודת דוד]. פירוש אחר מציע שהאדם חטא במחשבה שלפיה לה׳ יש גוף גשמי כמו לאדם, ועל תפיסה זו, שהיא החמורה מכל, מגיעה התוכחת הקשה ביותר [רד"ק, מאירי].
בסופו של דבר מגיעה התגובה האלוהית: אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ. ה׳ יתווכח עם החוטא ויסדר לפניו את כל מעשיו [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי ה׳ יוכיח לאדם שהוא יודע הכול, יציג בפניו את כל מעשיו הנסתרים כאילו הם כתובים לפניו, ויעניש אותו עליהם בעולם הבא [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. עם זאת, יש המפרשים שעריכת החטאים נועדה דווקא להראות לאדם כיצד יצר הרע השתלט עליו בהדרגה, צעד אחר צעד, ובכך להקל מעט מאשמתו ולעודד אותו לחזור בתשובה [אלשיך].
גישות ייחודיות מציעות קריאה אחרת של סוף הפסוק: יש המסבירים כי מילים אלו הן המשך המחשבה השגויה של האדם, שחשב שה׳ ירד לרמתו ויתווכח עמו [ביאור שטיינזלץ]. לחלופין, מילים אלו משמשות כהוכחה ניצחת: לו ה׳ היה בעל טבע של משלח מדנים כמו האדם, הוא לא היה צריך להמציא עליו שקרים, אלא פשוט היה עורך לעיניו את חטאיו האמיתיים שהוסתרו [מלבי"ם].