קריאה אלוהית מהדהדת לאסוף את נאמני ה', אלו שקשורים אליו בקשר עמוק ובלתי ניתן לניתוק שנוצר מתוך הקרבה. הפנייה לאסוף את העם מעלה תפיסות שונות באשר לזהות הנאספים, זהות האוספים, ומהותה של אותה ברית היסטורית.
לגבי משמעות הציווי אִסְפוּ־לִ֥י, הדעות חלוקות למי הפנייה מיועדת. גישה אחת רואה בכך קריאה לשמיים ולארץ לאסוף את גלויות ישראל [רש"י], או פנייה לאומות העולם ולגוג ומגוג להביא את ישראל בחזרה לירושלים [רד"ק, מאירי]. לעומת זאת, יש המפרשים כי זוהי הוראה לבית הדין של מעלה ושל מטה להשאיר בחיים את הצדיקים ולא לכלות את כולם [אלשיך]. גישה שונה לחלוטין מציעה כי ה' פונה אל החסידים האמיתיים עצמם, ומצווה עליהם לאסוף אליהם את אלו שטועים לחשוב כי עצם הבאת הקורבנות הטכנית היא שמבטיחה את אהבת ה' והגנתו [מלבי"ם].
באשר לזהותם של חֲסִידָי, יש הרואים בכך כינוי לכלל עם ישראל [מאירי]. מנגד, יש המצמצמים את ההגדרה לקבוצות היסטוריות ספציפיות: דור המדבר, שפסוק זה משמש הוכחה לכך שיש להם חלק לעולם הבא [תורה תמימה], או אותם צדיקים יחידים שלא השתתפו בחטא העגל [אלשיך].
הביטוי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי־זָֽבַח מתאר את האופן שבו נוצרה ההתייחדות עם ה' [ביאור שטיינזלץ], כאשר המילה עֲלֵי מתפרשת כ"בעבור" או על דבר הזבח [אבן עזרא]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתייחס למעמד הר סיני, שם קיבלו ישראל את התורה וכרתו ברית עם ה' באמצעות הקרבת קורבנות וזריקת דם על העם.
לצד זאת, קיימת מסורת מדרשית המפרשת את הברית כברית המילה [רד"ק, מאירי]. פירוש זה מתקשר למאורעות יציאת מצרים, אז הפגינו בני ישראל מסירות נפש עצומה: הם גם מלו את עצמם וגם זבחו את קורבן הפסח – שהיה אלוהי מצרים – לעיני המצרים. למרות סכנת המוות והכאב הפיזי, הם בטחו בה' וקידשו את שמו, ובזכות כך הם זוכים להיקרא חסידים ולהינצל מעונש [אלשיך]. המטרה של אזכור הברית הזו בפסוק היא להוכיח את החסידים הללו, שכרתו ברית עם ה', על התנהגותם [אבן עזרא].