לאחר שהתוכחה מופנית כלפי החסידים ואלו המביאים קרבנות ללא תשובה כנה, עוברת פנייתו של ה' אל הרשע [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. אולם, אין מדובר בחוטא רגיל, אלא דווקא באדם המוגדר כ"חכם שהוא רשע", כלומר אדם הלומד תורה אך מעשיו מושחתים [אבן עזרא, רד"ק]. מסורת חז"ל מזהה דמויות מסוג זה עם דואג האדומי או אלישע בן אבויה, וממחישה את העיוות שבאדם הלומד את הלכות התורה העוסקות באיסורי רציחה ולשון הרע, בעודו עובר עליהם בעצמו [תורה תמימה].
צביעות זו נחשבת לחמורה במיוחד. בשונה מרשע גלוי שעשוי לקבל תוכחה ולשוב בתשובה, הצבוע מסתתר מאחורי חזות של עובד ה'. כאשר עמי הארצות רואים תלמיד חכם שמעשיו קלוקלים, הדבר גורם לחילול ה' ומוביל את הבריות לשנוא את התורה ולגנות את לומדיה [רד"ק].
ה' פונה אל הרשע ושואל מַה־לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי, כלומר מדוע אתה מדבר על חוקי התורה. יש המפרשים כי הכוונה היא לעשיית מצוות ללא כוונת הלב, כאדם המדקלם סיפור דברים בעלמא [מצודת דוד]. גישה אחרת מצביעה על פער מוסרי: הרשע רומס ברגל גסה מצוות שכליות ומוסריות ברורות, כגון איסורי גניבה וניאוף, אך במקביל מקפיד על קיום חוקים נטולי טעם גלוי, דוגמת הבאת קרבנות, מתוך מחשבה מוטעית שיוכל לשחד את ה' במעשיו [מלבי"ם].
בהמשך התוכחה נאמר וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי־פִֽיךָ. המילה בְרִיתִי (אשר נהגית באות בי"ת רפה [מנחת שי]) מכוונת לתורה עצמה [רש"י] ולניסיונו של הרשע לקשור את עצמו אל ה' ואל העם הקדוש [ביאור שטיינזלץ]. הדגש המרכזי בצלע זו של הפסוק הוא על המילים עֲלֵי־פִֽיךָ, המלמדות כי דברי התורה נאמרים מן השפה ולחוץ בלבד, אך אינם חודרים אל ליבו של האדם [מאירי, מצודת דוד].
רובד פרשני נוסף מתמקד בעולם התפילה. הרשע עלול לחשוב שדי באמירה שטחית של פרשיות הקורבנות ופיטום הקטורת, או בדקלום של שלוש עשרה מידות הרחמים, כדי להינצל מעונש. על כך משיב לו ה' כי הזכרת הברית בפיו בלבד אינה מועילה כלל. קריאת מידות הרחמים אינה מטה קסם, וכל עוד האדם אינו מתקן את דרכיו ואינו מדמה את התנהגותו למידותיו הרחומות של ה', תפילתו ריקה מתוכן והוא ייענש על פשעיו [אלשיך, חומת אנך].