העיר ירושלים משמשת כמוקד המרכזי שממנו בוקעת הנוכחות האלוהית אל העולם כולו. הביטוי מִכְלַל־יֹפִי מתאר את ציון כמקום המושלם והכלול בכל יופי אפשרי [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון, מצודת דוד, מאירי], ויש המפרשים מילה זו כשם עצם המבטא תכשיט ונוי [רש"י].
הבחירה להתגלות דווקא מִצִּיּוֹן נובעת ממרכזיותה הפיזית והרוחנית כאחד. מחד גיסא, היא ממוקמת בדיוק באמצע היישוב העולמי [אבן עזרא]. מאידך גיסא, יופייה נובע מכך שהיא מקבילה לציון של מעלה ולבית המקדש העליון המשמש כשער השמים. משום כך, אף שהעולם כולו שייך לה', שפע האור וההתגלות מוקרנים דרך ציון, המשמשת כמוקד ההתגלות, לשאר חלקי תבל [אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
המילה הוֹפִיעַ מובנת בקרב הפרשנים בשני אופנים עיקריים המשלימים זה את זה. הגישה האחת מסבירה זאת כלשון הארה, זריחה והתגלות של כבוד ה' ושכינתו [אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את ההופעה כהשמעת קול זעקה והתעוררות שיוצאת מציון [מצודת דוד, מאירי]. קול אלוהי זה נועד לקרוא ליושבי הארץ כולם לבוא לירושלים למשפט, כדוגמת מלחמת גוג ומגוג [רד"ק], וכן כדי לשפוט את החנפים ולחשוף את רעתם לעיני כול [מלבי"ם].