קריאה אחרונה ודחופה מופנית כלפי אלו שסטו מן הדרך המוסרית ושקעו בשאננות. הכתוב מציג אזהרה חמורה הקוראת לחוטאים להתעורר מתרדמתם הרוחנית ולהבין את ההשלכות של מעשיהם, בטרם תגיע שעת הדין שבה לא תהיה עוד דרך חזרה.
הקריאה בִּינוּ־נָא משמעותה דרישה להתבונן כעת, שכן המילה נָא פירושה עתה [מצודת ציון]. זוהי תוכחה הקוראת לאדם לשוב בתשובה ממעשיו הרעים [רד"ק, אלשיך], ולהבין כי כל מעשיו שמורים ועתידים לעמוד לדין [מצודת דוד].
הפנייה אל שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ מכוונת כלפי החוטאים שהוזכרו קודם לכן, כגון הגנבים, המנאפים ומוציאי הדיבה [אבן עזרא], וכן כלפי צבועים המביאים קרבנות בשעה שהם מרמים את אחיהם [מלבי"ם]. שכחת ה׳ אינה בהכרח פעולה רגעית, אלא תהליך מתמשך שבו האדם שוקע בעסקי העולם הזה והולך ומתרחק מבוראו מדי יום [אלשיך]. אותם אנשים טועים לחשוב שאם עונשם אינו בא עליהם מיד, הרי שהם נפטרו ממנו כליל [ביאור שטיינזלץ]. המפרשים מסבירים כי אילו היו זוכרים את ה׳ ויודעים שהוא בוחן תעלומות, היו יראים מפניו ולא היו מגיעים לידי צביעות וחטא [מלבי"ם].
האזהרה החמורה פֶּן־אֶטְרֹף מבהירה כי ארך האפיים האלוהי עתיד להסתיים ויום המשפט קרב [רד"ק]. הדימוי של טריפה מתייחס לסכנה מוחלטת; בדומה לרועה צאן שיכול אולי להציל את עדרו מפי דוב או זאב, אך אינו יכול בשום אופן להציל טרף מפי האריה [אבן עזרא].
ההשלכה הסופית היא מצב שבו וְאֵין מַצִּיל. יש המבארים כי מדובר בשלב שבו זכויותיו של האדם כלו לגמרי, ולא נותר לו אף מליץ יושר שיוכל להגן עליו [אלשיך]. גישה נוספת מדגישה כי אזהרה זו מכוונת לעונש בעולם הבא, לאחר המוות. כאשר האדם יעמוד בפני בית הדין של מעלה, שום דבר לא יוכל להציל אותו, ואפילו חזרה בתשובה כבר לא תועיל לו שם [מצודת דוד, אלשיך].