הדיבור האנושי ניחן בכוח רב, וכאשר הוא מנוצל לרעה, הוא הופך לכלי משחית של ממש. הפסוק מציג מצב של רשעות כללית, שבו אדם אינו מרסן את שפתיו מלהזיק, והופך את השקר לחלק בלתי נפרד משגרת חייו.
הצלע הראשונה, פִּ֭יךָ שָׁלַ֣חְתָּ בְרָעָ֑ה, עוסקת בהסרת העכבות. המילה שָׁלַ֣חְתָּ מתפרשת כשחרור והתרה של הפה לדבר ללא כל הגבלה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], או כהחלטה מוחלטת לדבר רע [מאירי]. הדיבור בְרָעָה כולל אמירת דברים שהם רעים בעיני ה' [מצודת דוד], וכן דיבור רע על בני אדם אחרים [אבן עזרא]. [רד"ק] מוסיף ומאיר כי מדובר לעיתים בעבירה הנעשית בסתר, שבה אדם יושב בתוך ביתו ומדבר רעות על הזולת הרחק מעין רואה.
הצלע השנייה עוברת לעסוק ברובד עמוק ומחושב יותר של הדיבור: וּ֝לְשׁוֹנְךָ֗ תַּצְמִ֥יד מִרְמָֽה. [מלבי"ם] עומד על ההבחנה בין ה"פה" ל"לשון", ומסביר שהלשון פנימית יותר מהפה, ולכן היא מסמלת את המרמה – המצאות שכליות, מניפולטיביות ומתוכננות של רמאות.
הפועל תַּצְמִ֥יד מפורש בקרב רוב הפרשנים מלשון חיבור וקשירה חזקה, בדומה לביטוי המקראי "צמיד פתיל". חיבור זה של הלשון למרמה מקבל כמה גוונים בפרשנות הנתונה: הגישה המרכזית היא שהאדם מרגיל את עצמו לדבר רמייה עד כדי כך שהמרמה אינה נפרדת לעולם מלשונו [רש"י, מצודת דוד], והוא מכין ומוזג את דברי השקר כך שיהיו תמיד מוכנים ושגורים בפיו [מאירי]. גישה נוספת רואה בכך פעולה שבה האדם מחבר את המרמה ישירות אל הרעה שעליה דיבר קודם לכן [אבן עזרא, מלבי"ם]. לעומת קווים אלו, [רד"ק] מציע פירוש חברתי, ולפיו ההצמדה היא חבירה לאדם אחר – האדם מחבר את דברי המרמה שלו לאדם נוסף שמדבר רע כמותו, וכך הם קושרים קשר יחד לדבר סרה.