הפסוק מבטא את בעלותו המוחלטת של ה' על כל הבריאה, ומדגיש כי הוא אינו זקוק לקורבנות מתוך הצאן והבקר הפרטיים של האדם. ה' מבהיר כי גם החיות המופקרות בטבע, שאינן תחת שליטת האדם ורחוקות מהישג ידו, שייכות לו ממילא, ואף הבהמות שנמצאות ברשות האדם הן למעשה רכושו של ה' [אלשיך, רד"ק, מצודת דוד]. מבחינה לשונית, המילה חַיְתוֹ פירושה "חיית" (חיות היער), והאות ו' בסופה היא אות נוספת המשמשת כעיטור לשוני [רד"ק, אבן עזרא].
הביטוי בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי־אָלֶף זכה למספר כיווני פרשנות. הגישה הפשטנית והמרכזית גורסת כי הכוונה היא לבהמות הפזורות באלף הרים, כאשר המספר אלף לא נועד לציון כמות מדויקת אלא משמש כביטוי להפלגה, המציין ריבוי עצום של הרים ומקומות שאין לאדם אפילו דרך גישה אליהם [רד"ק, מצודת ציון, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, יש המפרשים את המילה אָלֶף לא כמספר, אלא במשמעות של בקר ופרים, בדומה לביטוי המקראי "שגר אלפיך". לפי פירוש זה, המשמעות היא "הרים המלאים בבקר". הסבר זה מתקשר היטב לפסוק הקודם, שבו ה' מצהיר שאין לו צורך לקחת פר מביתו של האדם, שהרי ההרים כולם מלאים בפרים השייכים לו [רש"י, אבן עזרא].
ברובד המדרשי, חז"ל מזהים את הבְּהֵמוֹת שבפסוק כיצור מיתולוגי עצום ממדים – שור הבר, המוכר גם כ"בהמות" מספר איוב. לפי מסורת זו, מדובר בשור יחיד הרועה ואוכל בכל יום עשב של אלף הרים שלמים, שצומחים באורח פלא מחדש מדי יום [רש"י, מצודת דוד]. המדרש מוסיף ומתאר כי יצור פלאי זה נברא בתחילה כזכר ונקבה, אך כדי למנוע מהם להתרבות ולהחריב את העולם בשל גודלם ועוצמתם, ה' סירס את הזכר וצינן את הנקבה, והוא משמר אותם כסעודה מיוחדת המיועדת לצדיקים לעתיד לבוא [תורה תמימה].