מבעד למילים אלו נחשפת הצביעות העמוקה של הרשע, אשר נושא על שפתיו דיבורים גבוהים של תורה ותפילה, אך בפועל אינו מקיים את חוקי ה' ואף בז להם. הכתוב מהווה תוכחה אלוהית המסבירה מדוע ה' מתעלם מתפילתו של אדם זה: לא לחינם תפילתו נדחית, אלא משום שמעשיו הדתיים הפולחניים הם מסווה של חנופה לשחיתות מוסרית [אלשיך, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת המוסר שאותו הרשע שונא. גישה אחת רואה בכך התייחסות כללית לתורה שדרכיה דרכי נועם ומוסר [מאירי], או לייסורים והתוכחות שה' מביא על האדם במטרה להיטיב עמו [אבן עזרא]. המצודת דוד מדגיש כי שנאה זו אינה רק התנהגות חיצונית, אלא היא יוקדת עמוק בליבו של האדם. גישה שנייה מפרשת את המוסר באופן ממוקד יותר כמצוות שבין אדם לחברו [רד"ק], או כמצוות השכליות והמוסריות שהשכל האנושי מחייב את קיומן [מלבי"ם]. מנגד, האלשיך מציע פירוש שלפיו מדובר בשנאת ייסורים – האדם מסרב למסור את נפשו ולהקריב מעצמו, אף שהוא מרבה לעסוק ולהגות בהלכות הקורבנות.
לגבי חציו השני של הפסוק, וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ, מסביר המצודת דוד את הדימוי: האדם משליך את דברי ה' מאחורי גבו, ממש כפי שאדם זורק חפץ שהוא מתעב ואינו מעוניין לראות. באשר לזהותם של "דברי ה'", הרד"ק מפרש כי אלו שאר מצוות התורה. המלבי"ם מזהה אותם עם עשרת הדיברות והאיסורים החמורים כגון גניבה וניאוף. לטענתו, האדם משליך מאחוריו את המצוות העיקריות הללו, ובמקביל מקפיד ללכת להיכל ה' ולהביא קורבנות, רק כדי לעטות על עצמו לבוש של צדיק בעודו עוסק ברכילות, מרמה והוצאת דיבה על אחיו. האלשיך מציע כי "דברי" מתייחסים ספציפית לי"ג מידות הרחמים של ה'; הרשע מזכיר אותן בפיו בתפילתו מתוך ציפייה שייענה, אך משליך אותן מאחוריו שכן אינו מפנים אותן בליבו ואינו מיישם אותן בחייו.