היקום כולו נקרא לשמש כעד במעמד המשפט האלוהי, כאשר גרמי השמיים העליונים מעידים על הצדק והמשפט המוחלטים של ה'. הקריאה אל השמיים מקבילה לקריאה אל יושבי הארץ, ונועדה להקיף את הבריאה כולה במעמד זה [ביאור שטיינזלץ].
למרות שהמילה וַיַּגִּידוּ מתארת פעולה, היא מופיעה בצורה דקדוקית של זמן עבר אך מתייחסת למעשה אל העתיד. השימוש בזמן עבר מבטא את הוודאות המוחלטת של האירוע שעתיד לקרות, כאילו כבר התרחש [רד"ק, מאירי].
הפרשנים מציעים מספר כיוונים לשאלה מי הם אותם שָׁמַיִם המגידים, ומהו אותו צדק שנידון בפסוק:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשמיים מייצגים את המלאכים וצבאות המרום. בניגוד לדורות בני האדם שבאים וחולפים, המלאכים הם עדים נצחיים שקיימים בעבר ובעתיד [אבן עזרא, רד"ק]. השמיים, בהיותם מקום רוחני שאין בו אכילה ושתייה, הם העדים הראויים ביותר להפריך את טעותם של בני הארץ החושבים שה' זקוק לקרבנות של בעלי חיים [מלבי"ם].
לפי גישה זו, המילה צִדְקוֹ מתייחסת לצדק האלוהי. צדק זה בא לידי ביטוי בשמירת הברית של ה' עם עם ישראל ובהצלתם בגלות, ולצד זאת בעשיית משפט ונקמה באומות [רד"ק]. השמיים יעידו ויסבירו כי אם ה' השהה את משפטו של הרשע עד כה, הרי זה משום שהוא שופט נצחי שיש לו זמן להיפרע מן החוטאים לעתיד לבוא [מצודת דוד]. גישה נוספת רואה בשמיים את הרקיע הפיזי, אשר מעיד על צדקתו וחסדו של ה' בכך שהמשיך להמטיר את המן לעם ישראל במדבר, אפילו בשעה שחטאו בחטא עגל הזהב [אלשיך].
מנגד, יש המפרשים כי המילה צִדְקוֹ אינה מתייחסת לצדק של ה', אלא דווקא לצדקתם של עם ישראל. לעתיד לבוא, צדקת העם תתפרסם ותיוודע לכל כאשר ה' ייפרע מן האומות שפגעו בהם [מאירי].
הקביעה כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט הוּא סֶלָה מדגישה את נצחיות המשפט. המילה סֶלָה מבטאת את העובדה שדיינותו של ה' היא תמידית ולעולם קיימת [אבן עזרא, מצודת דוד, אלשיך]. בנוסף, מילה זו משמשת כנקודת מעבר בפסוק; היא מסיימת את שלב הקריאה וההזמנה למשפט, ופותחת את שלב התוכחה. ה' עתיד לצרף את ישראל, לבער את הרעים מתוכם, ולהוכיח אותם על כך שהם בוטחים בהבאת קרבנות חיצוניים בלבד, ללא חזרה אמיתית בתשובה [מלבי"ם, מאירי].