מתוך תחושת קוצר היד האנושי והמרחק מהבורא, בוקעת זעקה דחופה לפיוס ולחידוש הקשר. הבקשה אינה מתמקדת רק בהסרת העונש, אלא בשינוי מהותי של יחסו של ה׳ כלפי האדם, מריחוק ודין לקרבה ורחמים.
המילה שׁוּבָה, אשר נהגית בהטעמה מלרע (בסוף המילה) [רד"ק, מנחת שי], מתפרשת בשני אפיקים מרכזיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא בקשה מה׳ לשוב מחרון אפו ומכעסו, בהמשך לפסוקים הקודמים המתארים את כליון האדם בכעס האל. מנגד, יש המפרשים זאת כזעקה על הריחוק והעזיבה, בקשה שה׳ ישוב אלינו ויאיר לנו פנים [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. רובד נוסף קושר את הקריאה הזו להחזרת השכינה למשכן לאחר חטא העגל, או כביטוי של מנוחה והשקט, בדומה לקריאתו של משה בעת מנוחת ארון הברית [אלשיך, מלבי"ם].
הזעקה עַד מָתָי מבטאת את הכאב על התמשכות הריחוק והכעס [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש הרואים בה מעין תחינה להארכת זמן: בקשה מה׳ להשהות את כעסו עד לזמן שבו יוכלו בני האדם להביא לבב חכמה ולתקן את דרכם [מלבי"ם].
הבקשה וְהִנָּחֵם (התחרט או רחם) מתוארת כהשאלה, שכן התורה מדברת בלשון בני אדם, וכביכול מבקשת מה׳ להתחרט [אבן עזרא]. משמעותה המעשית היא בקשה מה׳ לחשוב מחשבה טובה על עמו ולהתהפך ממידת הדין למידת הרחמים [רש"י, מצודת דוד, אלשיך]. הפרשנים מציגים גישות שונות לגבי הצידוק לבקשת רחמים זו: יש הסבורים כי הבקשה נובעת מכך שהעם כבר סבל מספיק ונשא את עונשו [רד"ק, מאירי], בעוד אחרים רואים בה תחינה לרחמים גם כאשר העם אינו ראוי להם כלל [ביאור שטיינזלץ].
הסיום עַל עֲבָדֶיךָ ממקד את בקשת הרחמים. הוא יכול להתפרש כבקשה שלא להעניש את הצדיקים, שלא חטאו, בגלל אשמת הרשעים או בעטיו של חטא אדם הראשון [אלשיך, מלבי"ם]. לחלופין, זוהי פנייה לה׳ שישוב וירחם בזכות עבדיו הנאמנים, הם האבות הקדושים, שזכותם עומדת לדורות [אלשיך].