תפילה החותמת את המזמור ומבטאת כמיהה אנושית עמוקה ליציבות, למשמעות ולהשראת רוח עליונה על פעולותינו החולפות. בקשה זו משלבת תחינה להצלחה מעשית יחד עם שאיפה לשלמות רוחנית.
המילה אדני מופיעה כאן בכתיב של אל"ף ודל"ת, וכך קובעת המסורת שיש לכתוב אותה [מנחת שי]. המושג נועם מתפרש כמתק, ערבות, נעימות ונתינה טובה מאת ה׳ [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ברובדי עומק נוספים, נעימות זו מייצגת את השראת השכינה, תנחומיו של ה׳ [רש"י], ושפע של טובה היורד לעולם [מאירי]. יש הרואים בכך את התענוג והנחת שיש לבורא כאשר נבראיו משיגים את השלמות ומשלימים את תכלית הבריאה [מלבי"ם].
הפרשנים עומדים על הדיוק שבקשת הנועם חלה קודם כל עלינו, בני האדם, ורק לאחר מכן על מעשה ידינו. כדי שתשרה שכינה על יצירה חומרית, כדוגמת המשכן, היא חייבת לשרות תחילה על האנשים העושים את המלאכה, שכן היכל ה׳ האמיתי הוא האדם עצמו [אלשיך]. ההדגשה על ידינו באה ללמד שמדובר בידיים טהורות שלא חטאו [אדרת אליהו], ובמעשה מובהק של זרע ישראל, בניגוד למעשה העגל שנעשה על ידי הערב רב ויצא מאליו [אלשיך].
ייחודם של מעשים רוחניים, כגון תורה ומצוות, הוא שהם מכוננים ומבוססים על נפשו של האדם הפועל. בשונה מבונה בית שמעשהו נשען על עפר הארץ, המעשה הרוחני נשען על עושהו, ולכן הבקשה היא כוננה עלינו – שהמעשים יהוו בסיס בעצמותנו ממש [מלבי"ם].
המילה כוננה משמשת כאן כלשון תחינה ובקשה [רש"י]. כפילות הבקשה – תחילה כוננה עלינו ולאחר מכן כוננהו – נועדה לחזק ולהדגיש את התפילה לקראת ימי הישועה [רד"ק], אך רבים מוצאים בה חלוקה לשני שלבים שונים. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהחלק הראשון מתייחס לתהליך העשייה עצמו, תפילה שיזמן ה׳ את הסיבות כך שלא יהיה בעמלנו טורח, תקלה או הפסד; ואילו החלק השני הוא תפילה על התוצאה הסופית, שהמעשה יעמוד ביציבות, יצליח ויישאר שלם [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
גישות נוספות מציעות הבחנות אחרות לכפילות: יש המסבירים כי הבקשה הראשונה התייחסה ספציפית למלאכת המשכן, שתשרה בה שכינה, והשנייה היא תפילה כללית לברכה בכל מעשה ידינו לדורות [רש"י]. לחלופין, זוהי תפילה לאיזון מושלם: שהמעשה יהיה גם ראוי ונכון מצד עצמו, וגם יועיל לאדם העושה אותו, מבלי שייטה לקצוות מזיקים [מאירי].