חיי האדם חולפים במהירות, מותירים לעיתים תחושה של זמן שאובד ומתכלה תחת כובד של קשיים וזעם אלוהי. המילים מבטאות מציאות שבה ימי חיינו אינם רצופים בטובה, אלא נעלמים כלא היו אל מול פני החלוף.
הפרשנים מסכימים כי המילים פָּנ֣וּ בְעֶבְרָתֶ֑ךָ מתארות כיצד ימינו פונים, נעלמים וכלים בגלל כעסו וזעמו של ה׳ [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, קיימות גישות שונות באשר למהותה של אותה עברה. יש המסבירים כי מדובר במציאות החיים הקשה של הגלות והעוני, אשר מכלים את ימינו ומונעים מאיתנו את האפשרות לצבור זכויות רוחניות ומעשים טובים [אלשיך, מאירי]. מנגד, ישנה תפיסה הרואה בעברה זו ביטוי לעונש המוות הטבעי שנגזר על האנושות כולה בעקבות חטא אדם הראשון, זעם כולל החוצה גבולות ופוגע גם בדורות שלא חטאו בעצמם [מלבי"ם].
באשר למילים כִּלִּ֖ינוּ שָׁנֵ֣ינוּ, מודגש כי הפועל הוא יוצא, כלומר, אנו עצמנו, בעוונותינו, גורמים לכך ששנותינו כלות ואובדות [רד"ק, מצודת דוד].
הדימוי המרכזי מופיע במילה הֶֽגֶה, אשר הפרשנים מסכימים כי משמעותה היא דיבור היוצא מן הפה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכפי שלדיבור אין כל קיום או מעמד משל עצמו, וברגע שהוא נאמר הוא חולף, מסתיים וכאילו לא היה מעולם, כך גם שנות חיינו חולפות במהירות ואינן מותירות רושם. החיים נמשלים לילד שכותב על לוח ומיד מוחק את הכתוב, או לצל עובר של עוף במעופו [אבן עזרא, רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
לדימוי זה נוספו רבדים נוספים. יש המפרשים כי שנותינו הופכות לדיבור במובן של סיפור בעלמא, מילים ריקות על מה שהיה בעבר, ללא כל תועלת או קיום רוחני נצחי, משום שבגלל הצרות לא ניצלנו את הזמן למעשים טובים [אלשיך]. גישה אחרת קושרת את המילה הֶֽגֶה לגזירה האלוהית שנאמרה בדיבור, אותה גזירה הקוצבת מראש את חיי האדם לשבעים שנה, שבמהלכן אנו עפים עם שטף הזמן אל עבר ההיעדר [מלבי"ם].