חיי האדם בעולם הזה קצרים, חולפים במהירות, ורצופים בהתמודדויות הממחישות את אפסות החומר מול הנצח. קוצר ימים זה אינו רק נתון ביולוגי, אלא מראה שדרכה האדם נדרש לבחון את משמעות הישגיו ומעשיו אל מול הזמן הקצוב שעומד לרשותו.
הפרשנים מסכימים כי יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה מתייחס לתוחלת החיים הרגילה של האדם בעולם הזה. מתעוררת השאלה כיצד משה רבנו, מחבר המזמור שחי מאה ועשרים שנה, כותב ששנות האדם הן שבעים. התשובה המרכזית היא שמשה דיבר בנבואה על הדורות העתידיים, ובפרט על דורות הגלות שימיהם קצרים והם מייחלים לגאולה [רד"ק, אבן עזרא, מאירי], או שחיבר תפילה זו כשהיה בעצמו בן שמונים [אבן עזרא].
וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה משמעו שאם טבעו של האדם חזק וגובר, הוא עשוי להגיע לגיל שמונים [מצודת דוד, מאירי]. קוצר ימים זה נועד גם להשפיל את גאוות האדם; כך למשל, מובא כי בת קול משמים הזכירה לנבוכדנצר הרשע, שביקש להתנשא עד לשמיים, שחייו מסתכמים בשבעים או שמונים שנה בלבד, וזאת לעומת הממדים העצומים והבלתי נתפסים של הבריאה [תורה תמימה]. יתרה מכך, גם מי שזוכה לאריכות ימים אינו חסין מפני מידת הדין של ה', וקטיעת החיים בגיל מבוגר יכולה אף היא להיות ביטוי לעונש נסתר [חומת אנך].
אך מעבר לעצם הזמן הקצוב, מהותן של שנים אלו מורכבת. וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן מתייחס לימי הכוח, הבחרות וההתפארות של האדם. המילה רָהְבָּם מבטאת חוזק, גדולה, שררה והצלחה [רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון]. רוב הפרשנים מדגישים כי אפילו שנות השיא, ההישגים, העושר והפינוק אינם אלא עמל, יגיעה לריק וחטא. האדם טרוד כל כך במרוץ חסר תכלית אחרי ענייני העולם הזה, עד שאין לו זמן וכוח לחזור בתשובה ולעסוק במה שחשוב באמת [ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, עצם העובדה שכוח זה אינו נמשך לנצח גורמת לכך שאובדן הכוח והנעורים מוסיף צער וכאב לאדם [מצודת דוד].
סופו של האדם מגיע במהירות: כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה. המילה גָז משמעותה כריתה, סילוק והעברה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק], והמילה חִישׁ מתארת את הזמן הממהר והרץ [מלבי"ם]. אנו עפים ונעלמים אל הקבר במהירות כעוף נודד [רד"ק, אבן עזרא]. פירוש נוסף למילה וַנָּעֻפָה קושר אותה למילה "עפעף", כלומר החיים חולפים כהרף עין, או למילה "עיפה" שמשמעותה חושך וצלמוות [אבן עזרא].
מתוך התבוננות זו צומחת נקודת מבט עמוקה על שאלת צדיק ורע לו. בעוד שחייהם הארוכים של הרשעים מלאים בעמל ואוון, הצדיק הנפטר בקיצור ימים הסתלק משום שגָז חִישׁ – הוא מיהר להשלים את ייעודו הרוחני בזמן קצר, וה' אסף אותו מוקדם כדי שלא יחטא ויקלקל. מציאות זו, שבה צדיקים מתים צעירים ורשעים מאריכים ימים, מותירה את בני האדם באפלה ובלבול, וזהו עומק המילה וַנָּעֻפָה – אנו מחשיכים את דעתנו בתהיות על הנהגת ה' המופלאה מעיני בשר ודם [אלשיך].