מימד הזמן האינסופי מועמד כאן אל מול חוויית הזמן האנושית החולפת, תוך שימוש בדימויים הממחישים את אפסות הזמן שעבר. הפרשנים נחלקו בשאלה המרכזית: מנקודת המבט של מי נבחן הזמן?
הגישה הראשונה, המבוססת על המילה בעיניך, מפרשת כי הדברים מופנים כלפי ה'. לפי תפיסה זו, אלף שנים של בני אדם נחשבות בעיני הבורא כיום אחד בלבד [רש"י, רד"ק], שכן אצל ה' לזמן אין כלל משמעות [ביאור שטיינזלץ]. גישה זו נקשרת למדרש הידוע על אדם הראשון: כאשר ה' גזר עליו "ביום אכלך ממנו מות תמות", הוא התכוון ליומו של הקב"ה. מתוך חסד ורחמים, ה' החליף יום קצר של אדם ביום ארוך ושלם שלו, וכך חי אדם הראשון כמעט אלף שנים [רש"י, אלשיך, מאירי].
מנגד, גישה שניה סוברת כי הדברים פונים אל האדם עצמו, כדי לעוררו מתרדמת העולם החומרי. לפי פירוש זה, המשמעות היא שגם אם אדם יזכה לחיות חיים ארוכים וחזקים של אלף שנים, בסופו של דבר, כאשר יביט לאחור, הזמן ייראה לו קצרצר באותה מידה [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי]. המסר לאדם הוא שעליו להימנע מגאווה על אריכות ימיו, שכן כל זמן שעבר, בין אם הוא מועט או מרובה, כבר חלף ואיננו עוד במציאות [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
כדי להמחיש את חוויית הזמן החולף, נעשה שימוש בשני דימויים. הדימוי הראשון הוא כיום אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר. יום האתמול מסמל זמן שכבר עבר וחלף מן העולם [רש"י, אבן עזרא]. ברגע שהזמן עובר, הוא נשטף כמו זרם מים שבו רגע אחד דוחף את משנהו, ואינו מותיר אחריו חוויה עכשווית אלא זיכרון בלבד [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
הדימוי השני הוא וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה. המילה אשמורה מתארת חלק אחד מתוך שלושת חלקי הלילה [מצודת ציון]. הפרשנים מציעים מספר הסברים לדימוי זה:
ראשית, לאחר שהזמן עובר, אין הבדל בתחושה בין אלף שנים לבין משמרת קצרה אחת של לילה [מצודת דוד].
שנית, הלילה הוא זמן של שינה שבו האדם כלל אינו מרגיש את הזמן שעובר [ביאור שטיינזלץ]. דימוי זה משמש גם כתוכחה לאדם: אלף השנים שחיית בעולם החומרי דומות ללילה שבו ישנת מבלי לפעול או לעשות דבר בעל ערך [מלבי"ם].
לבסוף, יש המסבירים כי יומו השלם של ה' מורכב מאלף שנים בתוספת של מעט מן הלילה, ולכן אדם הראשון, שחי תשע מאות ושלושים שנה, מת בטרם הושלם יומו של ה' הכולל גם את אותה אשמורת לילה [רש"י].