חיי האדם בעולם הם קצרים, חולפים וחסרי ממשות קבועה אל מול נצחיותו של ה'. המשורר ממחיש את ארעיות הקיום האנושי באמצעות דימויים של מים שוטפים, חלום חמקמק ועשב נובל.
המילה זְרַמְתָּם מופנית כלפי ה', ורוב הפרשנים מסכימים כי היא נגזרת ממושג המתאר זרם מים או שיטפון. המשמעות היא שה' מעביר את שנות חיי האדם במהירות אדירה, כמו מרוצה של מים שוטפים. בשל מהירות זו, החיים כולם שֵׁנָה יִהְיוּ. החיים נדמים לשינה או לחלום, שכן כפי שעם היקיצה מתברר כי לחלום אין כל מציאות ממשית, כך גם חיי האדם נראים כהוויה חסרת ממשות [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, הזמן חולף מבלי שהאדם ירגיש בו, בדומה למצב של חוסר מודעות בזמן שינה [מאירי]. גישה זו מתקשרת לכך שה' קיצר את שנות חיי האדם לשבעים שנה בלבד, תקופה שחולפת ביעף ונחשבת כתרדמה קצרה [רש"י]. מנגד, יש המפרשים את השינה כמוות עצמו, המכונה "שנת עולם" [אבן עזרא], או כחסד אלוהי שנועד לעורר את האדם לחזור בתשובה בחייו מתוך פחד מהמוות הקרב, כך שסוף חייו לא ייחשב כאובדן אלא כשינה של צדיקים [אלשיך].
כאשר מתעוררים מאותה שינה בַּבֹּקֶר, מתברר לאדם כי חייו כֶּחָצִיר יַחֲלֹף. חציר הוא עשב ירוק, והפועל "יחלוף" מבטא התחדשות והחלפת כוח. הבוקר מסמל את ימי הנעורים והבחרות, שבהם האדם פורח, מתחדש ואוגר כוח [מצודת ציון, מצודת דוד, אלשיך]. אולם, פריחה זו היא זמנית וקצרה. בדומה לעשב שצומח מטל הבוקר אך נובל, מתייבש ומתכלה במהירות עם הכאתו של חום השמש, כך גם ימיו של האדם חולפים וכמשים במהירות [מאירי, ביאור שטיינזלץ]. הזמן מתחלף מרגע לרגע, וכל יום שעובר מכלה את כוחותיו של האדם, עד שלעת ערב הוא קמל וההווה הופך לעבר שאיננו עוד [מלבי"ם].