מול נצחיותו של ה', ניצבת שבריריותו של האדם. הפסוק עוסק בתהליך שקיעתו של האדם בעולם הזה, ובקריאה האלוהית המופנית אליו בעקבות זאת.
המילה דַּכָּא מבטאת מצב של שבירה, חולשה ודכדוך. הפרשנים מציגים מספר גישות לאופן שבו ה' משיב את האדם למצב זה. גישה אחת רואה בכך תהליך טבעי של הזדקנות, שבו האדם מאבד את כוחו ונעוריו והופך לאומלל וחלש [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מסבירים כי מדובר בייסורים שה' מביא על האדם, המחלישים את גופו ומביאים אותו עד לסף מוות [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. פירוש ייחודי רואה במילה דַּכָּא רמז לענווה; ה' אינו חפץ לייסר את האדם במחלות או בעוני, אלא מבקש ממנו להגיע לשפלות רוח ולסלחנות, שכן זוהי הדרך הקלה והרצויה לכפרת עוונות [חומת אנך].
החלק השני של הפסוק, וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם, מציג את תכלית ההגעה למצב השפל. הקריאה "שובו" מתפרשת בשני כיוונים מרכזיים. הכיוון הראשון מתייחס לסוף חייו של האדם, ומהווה גזירה אלוהית על האדם לשוב אל העפר שממנו נוצר [אבן עזרא, מאירי]. ברובד רוחני יותר, זוהי קריאה לאדם לעזוב את החיים החומריים ולשוב אל מקורו הרוחני, אל המעון שבו שכן בתחילה, שהוא ה' [מלבי"ם].
הכיוון השני, שהוא הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, מסביר כי הקריאה שׁוּבוּ היא קריאה לחזרה בתשובה. הייסורים וחולשת הזקנה אינם עונש סתמי, אלא שלוחים מאת ה' שנועדו לעורר את האדם לשוב מדרכיו הרעות, מתוך הבנה שאין ייסורים ללא עוון.
זווית נוספת מרחיבה את מעגל ההשפעה של מציאות זו. לפי גישה זו, ה' מביא ייסורים על אדם אחד מתוך חסד, כדי שכל הסובבים אותו יראו, יקחו מוסר ויחזרו בתשובה. הבחנה זו נשענת על שינוי המונחים בפסוק בין אֱנוֹשׁ לבין בְנֵי אָדָם. המילה "אנוש" מכוונת לאומות העולם, שעליהן ה' מביא משברים וייסורים, כדי ש"בני אדם", שהם עם ישראל, יראו זאת, יקבלו מוסר וישובו אל ה' [אלשיך].