חייהם של בני האדם קצרים ושבריריים מטבעם, אך תחושת הארעיות והסבל מתעצמת במיוחד בעתות מצוקה. בעוד שחיי האדם חולפים כהבל גם בימי שלווה ונחת, הקושי גדול פי כמה כאשר מתמודדים עם זעמו של ה׳ ועם ייסורי הגלות [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. קוצר החיים אף מונע מן האדם להספיק ולהשלים את ייעודו ותכליתו בעולם הזה [מלבי"ם].
הכרזת הפסוק כִּי־כָלִ֥ינוּ בְאַפֶּ֑ךָ משמעה שאנו אובדים ומכלים את ימינו כתוצאה ישירה מעוונותינו, שעוררו את הכעס האלוהי [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי]. יש המסבירים כי בניגוד לצדיקים שזוכים להסתלק מן העולם בשלווה ובשמחה, כאן מתוארת מיתה קשה המתרחשת על ידי כוחות משחיתים של זעם [אלשיך].
בעקבות זאת, וּֽבַחֲמָתְךָ֥ נִבְהָֽלְנוּ – אנו שרויים במצוקה, בחרדה ובבהלה איומה [אבן עזרא, שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקו ביחס שבין שני חלקי הפסוק. גישה אחת גורסת כי הפסוק כופל את אותו הרעיון במילים שונות לשם ההדגשה [רד"ק, מצודת דוד]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מבחינים בין המושגים. על פי גישה זו, אַפֶּ֑ךָ מייצג את הקצף הגלוי והנראה לעין הבא כעונש על חטאים ידועים, בעוד שחֲמָתְךָ֥ מסמלת כעס פנימי וצפון, אולי על חטאי נעורים נשכחים, והוא זה שמעורר את הבהלה העמוקה [מלבי"ם]. הבחנה נוספת מציעה כי המילה חֲמָתְךָ֥ מבטאת דרגת זעם קשה וחמורה אף יותר מן המילה אַפֶּ֑ךָ, והיא זו שגורמת לאדם לסיים את חייו באימה ופחד [אלשיך].