נצחיותו המוחלטת של ה' עומדת בניגוד גמור לקיומו הזמני והשברירי של האדם ושל העולם הפיזי. הווייתו של הבורא קודמת לזמן ולבריאה, וכוחו שריר וקיים לנצח, הרבה מעבר לגבולות היקום המוכר לנו.
הפרשנים מסכימים כי תחילת הפסוק מתארת את התקופה שקודמת לבריאת העולם. המילה בְּטֶרֶם משרתת את שני חלקי המשפט: בטרם נולדו ההרים, ובטרם חוללה הארץ [אבן עזרא, רד"ק]. אזכור ההָרִים דווקא, נובע מכך שהם נתפסים כעתיקים וכמבנים היציבים והעמידים ביותר בטבע [רד"ק, אבן עזרא]. הבחירה להתמקד באֶרֶץ ולא בשמים נועדה להדגיש את מצבו של האדם; הארץ היא מקום של כליון שבו הפרטים חולפים מן העולם, בניגוד לשמים שקיומם ויציבותם תמידיים [רד"ק, מאירי].
המילה יֻלָּדוּ מתפרשת כנוצרו ונבראו [רש"י, ביאור שטיינזלץ], ויש המדייקים כי היסודות או הרוחות הם ש"הולידו" את ההרים בציוויו של ה' [רד"ק, אבן עזרא]. המילה וַתְּחוֹלֵל מבטאת אף היא עניין של יצירה [מצודת ציון, מאירי]. עם זאת, יש המפרשים מילה זו בלשון נקבה נסתרת, ומסבירים כי הארץ עברה מעין "חבלי לידה" שקדמו ללידת ההרים [מלבי"ם]. באשר לצירוף אֶרֶץ וְתֵבֵל, אף שיש הרואים בהן מילים נרדפות שנועדו לכפל עניין [מאירי], הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאשר מילים אלו מופיעות יחד, אֶרֶץ מתייחסת לאזורים שאינם מיושבים, ואילו תֵבֵל מכוונת ליבשה ולמקום היישוב.
הביטוי וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם מציין נצחיות מוחלטת: מטרם שהיה העולם ועד סוף ימי העולם, או מהעולם הראשון ועד העולם האחרון [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה אֵל החותמת את הפסוק, מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כתואר המבטא כוח, חוזק ויכולת מוחלטת [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. תואר זה מדגיש את הפער בין ה' התקיף לנצח, לבין בן האדם השברירי והמדוכא [אבן עזרא]. מנגד, ישנה גישה המפרשת את השם אֵל כמידת החסד; כלומר, למרות שה' קדמון ונוהג במידת הדין, הוא מתנהג עם ברואיו בחסד ולא ימנע אותו מאיתנו גם עתה [אלשיך].
ברובד הדרש, חז"ל לומדים מפסוק זה כי התשובה היא אחד מהדברים שנבראו קודם שנברא העולם. סמיכות המילים בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ לפסוק הבא המדבר על שובו של האדם ("תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא"), מלמדת כי האפשרות לשוב בתשובה הושרשה במציאות עוד בטרם נוצרה הארץ [תורה תמימה].