חיי האדם וקיומו בעולם מוצגים כהוויה זמנית וקצרת ימים, בדומה למחזור חייו של צמח החי יום אחד בלבד. הניגוד החריף בין תחילת היום לסופו ממחיש את שבריריות האדם וההווה החולף מול הנצח האלוקי [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
תחילת הפסוק, בַּבֹּקֶר יָצִיץ, מתארת פריחה ולבלוב [מצודת ציון]. הבוקר מסמל את תקופת הנעורים שבה האדם פורח. המילה וְחָלָף מתפרשת לרוב במשמעות של התחדשות, צבירת כוח או החלפה, בדומה להחלפת בגדים [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. במישור הרוחני והמוסרי, פריחת הבוקר מסמלת התעוררות של האדם בימי בחרותו למעשים טובים או לתשובה. אולם, לפי גישה זו, המילה וְחָלָף מקבלת משמעות של המרה ושינוי לרעה – האדם זונח את הטוב שבו התחיל ומחליף אותו ברע [אלשיך].
מה שפרח בבוקר עובר במהירות ואינו מחזיק מעמד עד בוא הערב [רש"י]. לָעֶרֶב מסמל את ימי הזקנה [רד"ק, מצודת דוד, אלשיך]. המילה יְמוֹלֵל מתפרשת בקרב רוב הפרשנים במשמעות של כריתה ושבירה [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים מילה זו מלשון "מלילות", כלומר דבר שנפרך ומתפורר ביד מרוב יובש [מאירי].
בסופו של תהליך, הצמח וְיָבֵשׁ – הוא כבר נעשה יבש לחלוטין [מצודת ציון]. כשם שהחציר שהיה רטוב ורענן בבוקר מוכה על ידי חום השמש לאורך כל היום ומתייבש לקראת ערב, כך גם חיי האדם דועכים [רד"ק, מצודת דוד]. מבחינה רוחנית, שלב היובש מתאר מצב עגום בזקנה; במקום שהאדם יתנתק מהעולם החומרי ויתדבק בבוראו, הוא דווקא שוכח את יום המיתה, ומעשיו הטובים ולחותו הרוחנית מתייבשים ונקטעים [אלשיך].