רות, פרק ד׳, פסוק י׳

בועז מכריז כי וְגַם אֶת־רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, אזכור שנועד להדגיש את צניעותה ואת צדקות בעלה המנוח, שכעת לאחר שהתבררה ההלכה והושלם גיורה במלואו ניתן לשאתה כדין. מטרת הנישואין היא לְהָקִים שֵׁם־הַמֵּת עַל־נַחֲלָתוֹ, כך שנוכחותה של רות בשדה תזכיר לרואים את מחלון, צאצאיה יירשו את הקרקע, וברובד הנסתר נשמתו תשוב לעולם. בועז בטוח שמעשה זה יישא פרי וְלֹא־יִכָּרֵת שֵׁם־הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ, מתוך אמונה שייוולדו להם צאצאים תלמידי חכמים הראויים לשבת בשערי הסנהדרין. לסיום הוא פונה לזקני העיר וקובע עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, תוך שהוא מתנצל על שהטריח אותם לשמש באופן חד פעמי כעדים פשוטים, במטרה לתת תוקף מוחלט לקניין ולמנוע פקפוק הלכתי עתידי.