יצא לכם פעם לחשוב איך אפשר לגרום לכך שאדם שכבר לא נמצא איתנו, לא יישכח לעולם? בועז עומד מול כולם ומכריז על מעשה של חסד עצום. הוא אומר, וְגַם אֶת־רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה. בועז מזכיר את מואב כדי לשבח את רות: למרות שגדלה שם, היא שמרה על מידות טובות וצניעות. הוא מחליט לשאת אותה לאישה כדי לְהָקִים שֵׁם־הַמֵּת עַל־נַחֲלָתוֹ. הכוונה היא שכאשר אנשים יראו את רות עובדת בשדה, הם ייזכרו במחלון, בעלה הקודם, וכך שמו ימשיך לחיות. בנוסף, הילדים שייוולדו לבועז ולרות הם אלו שיירשו את השדה בעתיד.
בועז בטוח שמעשה טוב שנעשה מכל הלב יביא ברכה, וכך וְלֹא־יִכָּרֵת שֵׁם־הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ. כלומר, זכרו של מחלון לא ייעלם, ובועז מאמין שהילדים שייוולדו יהיו תלמידי חכמים וצדיקים שיהיו ראויים לשבת יחד עם מנהיגי העיר.
בסוף דבריו, בועז פונה אל המנהיגים והשופטים שנמצאים שם ואומר: עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם. הוא מדגיש את המילה הַיּוֹם כדי להראות שזה אירוע מיוחד. בדרך כלל, שופטים חשובים לא משמשים כעדים פשוטים, אך הפעם, לכבוד המצווה הגדולה של החסד, הם מסכימים לעשות זאת באופן חד פעמי.